מורה מן הילדות כדמות מכוננת

ביתו של אדון סגל

ב'חופש הגדול' של כיתה א' הוא ערך קייטנה בביתו. היינו בקייטנות שלו גם בהיותנו בכיתה ב', ג' וד'. הוא גָבה תשלומים מן ההורים. היו לו במרפסת הסגורה של ביתו (ברחוב מירון 12 בירושלים) שולחנות קטנים וכסאות. התלמידים התבקשו לקנות "חוברות עבודה לחופש". היינו מגיעים וכל ילד עָבד על החוברת שלו. אדון סגל עבר בין הילדים וסייע להם לענות נכון על המשׂימות של "החוברת לחופש הגדול". תמיד ידע להנחיל לנו הברקות לשוניות, סיפורים על מילים ישנות... ההיסטוריה לא חדלה למלא את הלבבות. היה עושה הפסקה וקורא לנו סיפורים מתוך מקורות שונים.

הוא היה סובלן כלפינו, לקבֵּל יחד איתנו גם את אחינו אלי, שהיה עם תסמונת דאון. אִמי ביקשה ממנו זאת, והוא לא סרב. אדון סגל נתן לו ניירות חלקים ועפרונות צבעוניים וידע להפעיל אותו במשך כל הקייטנה. אשתו בתיה, הייתה אחראית על הפסקות האוכל. הייתה מגישה לנו כריכים ושתייה, וזכור לי שמאוד נהנינו. בהפסקות ידעה גם היא לספר לנו פרקים על הילדים האביונים בסיפוריו של צ'רלס דיקנס... לבנו יצא אל הילדים היתומים... כשהתבגרנו, הלכנו לקייטנה שהייתה במועדון "תקוותנו" בשכונת 'נחלת ציון' ( נחלאות).

בשבתות לא פעם היינו רואים אותו, כשהלכנו עם אבינו לבית כנסת "אוהל רחל" ברחוב יוסף בן מתתיהו, היינו רואים בצאתנו מבית הכנסת, באחד הרחובות הסמוכים את אדון סגל עם טליתו יוצא מבית הכנסת האשכנזי. "שבת שלום, המורה", היינו אומרים.

אדון סגל כתב לנו דרשת בר מצווה

אנו זוכרים שבהיותנו בכיתה ז', שמרנו עדיין על קשר עם המורה מכיתה א'. באותה שנה למדנו כבר בבֵית ספר אחר, כי עברנו לגור בשכונת "קרית משה" (רחוב בית שערים 6). עברנו לבית הספר "בית הכרם". זכרנו אז לטובה את הזַמר מאיר לוי, שהופיע בכל מקום עם מקהֵלת ילדים. הוא היה מופיע מדי פעם בחגים כחזן אורחַ בשכונת 'בתי סיידוף', שהייתה שכונת ילדותנו. הגבאי של ביהכ"נ היה מזמין אותו בתשלום נדיב, בתיאום עם מתפללי בית הכנסת. יצרנו אז קשר עם אדון סגל, והוא כתב לנו דרשה יפה, שנפתחה בפסוק "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". הוא ישב בחגיגה שהתקיימה ב"מסעדת גולדשמידט" (ברחוב 'דורות ראשונים'). צולמנו אז צילום משותף עם מיכאל ובתיה סגל, ולצערנו הצילום לא שָׂרד את השנים, ואיננו יודעים היכן הוא.

ספרו של אדון סגל הפך אותנו למשוררים

לא פעם אנו נשאלים: מנין נָחלתם את שירַתכם? הרצל ואני יָרשנו רבּות מן המורשת המשפחתית, מדמויות הסבים שלנו. אך נקודת הפתיחה שהביאה אותנו לעולם הכתיבה, הייתה הספר שכתב אדון סגל, בהיותנו בכיתה ד'. הוא היה אז בגמלאות, וקיבץ סיפוריו לספר "על סף החידלון". בהפסקות בין השיעורים, היה מגיע אז אדון סגל, ומציע את ספרו לתלמידיו לשעבר, תמורת תשלום. הובטחה לנו הקדשה יפה, וגם הייתה ציפייה להנאה מיוחדת מסיפוריו של המורה אדון סגל.

בין שאר סיפוריו סיפר גם מתוך הווי בית הספר. ובסיום הספר מופיע "מזמור למורה". הנה כמה שורות:

"אם אני עובֵד היטב/ אזַי מאוד אני תָאֵב/ אַך לֹא לַלחם ולא לבשָׂר/ לא לַבּגד ולא לשָׂכר./ לא המִקצוע אותי מושךְ/ רק אותו אני צורֵךְ./ הוא לי כּול, וּבוֹ לי נַחת/ הוא לי שֶמֶש הזורחת!"

רכשנו את ספרו של המורה מכיתה א', קראנו את כל סיפוריו ואת שלושת השירים בסיום. חַשנו את הצורך לכתוב, ואין ספק - שהאור הזורח על פניו, כאשר סיפר לנו שהוציא לאור ספר, האור הזה האיר לנו את הלב.

רצינו לחוש את הפנימיות שלו, להבין מה הוא כותב. שׂוחחנו בינינו כילדים תאומים, על כתיבתו של המורה. התברר ששנינו בדֵעה אחת: "אָנו יכולים לכתוב יותר טוב". זה נִשמע משעשע, שילדים בני 10-9 מגבְּשים כיוון יצירה, לאחר שהם נוכחים לדעת, שיצירתו של המורה שלהם מכיתה א' ממלאת את ליבם רצון לשוב אל השפה, אל העברית, לנסות לבטא את עצמם. ועדיין הלב חש החמצה, רצינו שיכתוב על הדמויות שעליהן חשנו קרבה לספרות ולדרמה... הצטערנו גם שלא כתב שם את סיפוריו על פיצלה בוצלה.

רציתי מיד בתוכי להוכיח לעצמי שאני כותב יותר טוב מן המורה שלי: אני זוכר, שמִיד כָּתבתי על מחברת חדשה "שירים". כתבתי שיר בחרוזים על מוכר עיתונים העובר מרחוב לרחוב, וקורא: "קְנו עיתון, קְנו עיתון/ כי כָּתוב בו על בן-גוריון". הרצל אחי התאום קרא את השיר שלי, מיד כָּתב גם הוא על מחברת עטופה היטב "שירים", וחיבר מִיד שיר על גַמל ההולך במדבר לבדו והוא צמא למים...

אבינו חָתם על מינוי עבורנו לעיתון "הארץ שלנו", והעיתון הגיע עד ביתנו בשכונת בתי סיידוף (מול שכונת אבו בַּסל). מכאן ואילך, סלולה הייתה הדרך. כתבנו שירים וסיפורים קצרים וגם ציירנו ציורים לעיתון "הארץ שלנו: לא פעם הבאנו בגאווה את יצירותינו לאדון סגל, בביתו ברחוב מירון 12. הוא קרא את דברינו, ואמר לנו: "והיו עיניךָ/ רואות את מורךָ".

סיום: כיתה אלף כפרשת דרכים

בספר שיריי "רשות לתיקון עולם" (2016) כתבתי שיר שנקרא "שלום כיתה אלף", שבו תיארתי את השהות בכיתה אלף ואת דמותו של המורה באופן סמלי. הנה השיר על כיתה אלף כשנת תפנית:

שלום כיתה אלף / בלפור חקק

שָׁלוֹם כִּתָּה אָלֶף
היָה כָּתוּב עַל הַלּוּחַ
לָבָן וְצָהֹב בְּגִיר זוֹרֵחַ
וְהָיָה זֶה לָנוּ לוּחַ שֶׁמֶשׁ
וְלוּחַ יָרֵחַ.

הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי בְּכִתָּה אָלֶף
הֶרְאָה לָנוּ שָׁעוֹן חָדָשׁ.
צִיֵּר לָנוּ תַּבְנִית הַזְּמָן
עַל יַלְקוּט עוֹר מְשֻׁמָּשׁ.

שָׁלוֹם כִּתָּה אָלֶף
אָמַר שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה
הַמּוֹרֶה מְכוֹנֵן הַזְּמָן
עַל הַר שֶׁל מַחְבָּרוֹת
הוּא חוֹלֵל מַתַּן תּוֹרָה
בְּבֵית סֵפֶר, הַמָּעוֹן הַנֶּאֱמָן.

וְכָךְ כָּל חַיַּי מֵאָז, אֵלֶּה הַמְּאוֹרוֹת-
כּוֹתֵב לְעַצְמִי שָׁלֹשׁ מִלִּים בְּשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת.
בְּכָל פַּעַם אוֹמֵר שָׁלוֹם כִּתָּה אָלֶף
מְשַׁנֵּן כָּל הָאוֹתִיּוֹת בַּיּוֹמְיוֹם וּבַמּוֹעֲדוֹת
מַצִּיל מֵחָדָשׁ אֶת חַיַּי
לְהַלֵּל וּלְהוֹדוֹת.