הדברים חוזרים

כבר היינו בימים כאלה. ב-1967, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים. כבר היינו בימים האלה, בהם ראשי מערכת הביטחון התלבטו אם זה תרגיל או לא, ולבסוף ויתרו ואז באה ההפתעה. כבר היינו בימים כאלה בהם כוחותינו היו מתוחים עד הקצה והזמן שיחק תפקיד כל כך מרכזי.
עכשיו השאלה היא מאוד ברורה, האם הזמן פועל לטובתנו, או שוחק אותנו.

המחשבה האם ההיסטוריה חוזרת והאם היא חוזרת באותו אופן, חוזרת ועולה. כאשר 350,000 חיילי מילואים מגויסים ואליהם מצטרפים חיילי הסדיר, אני נזכר בהערכות ישראל ערב מלחמת ששת הימים. המצרים הפתיעו את ישראל בסדרת הפרות של הסכמי הפסקת האש, כולל תפיסת מיצרי טיראן. ישראל, שכלל האוכלוסייה בה היה כ-3 מיליון איש, בהשוואה לכ-10 מיליון כיום, התלבטה כיצד לנהוג. צבא המילואים נקרא מיד, משום שהגנת הארץ נשענה עליו. ההמתנה ארכה שלושה שבועות, עצבי המדינה נמתחו, היכולת הכלכלית נפגעה קשות, המשק הידרדר ואז ישראל נכנסה למערכה "נוע, נוע, סוף" ניתנה הפקודה והסוף ידוע, ניצחון מזהיר על 3 מדינות ערב הסמוכות אלינו שנשענו גם על תמיכת חשוכות ומדינות ערב במעטפת הגדולה יוותר.

כעבור 7 שנים, ערב מלחמת 1973, נקלעה ישראל לדילמה דומה. נוכח תרגילים של צבא מצרים, התלבט הפיקוד העליון של צה"ל ושר הביטחון משה דיין, כיצד להגיב. לגייס או לא לגייס, זאת הייתה השאלה. צה"ל היסס, גייס מעט, הציע מכת מנע בדקה האחרונה, הצעה שנדחתה, והגיע ללחימה פחות מוכן, במצב פתיחה חמור ביותר.

והנה הדברים חוזרים. הפעם נראה שישראל מפגינה סבלנות, אינה ממהרת לתקוף, מנהלת בזהירות מערכה בכמה חזיתות - חמאס, חיזבאללה, טרור באיו"ש ואולי אירן, על גבולותינו וברחבי המזרח התיכון. לישראל הכוח להמתין. התחזקנו מאוד. מאז המבחנים הקודמים, אנחנו מסוגלים, לכאורה, להמשיך ולהמתין. תפקוד המשק הוא חלקי ויש לחצים כלכליים, אבל סיוע אמריקני יגיע והוא יכלול בוודאי גם מרכיבים כלכליים. גם ישראל עצמה על משאביה העצמיים, היא מדינה מבוססת, מתקדמת, שלא לדבר על המוטיבציה שלנו.

אז מה שונה המצב? אני חוזר ל-1967. הציבור של אז איבד אמונו במנהיגות הפוליטית, ההמתנה הייתה עבורו הרסנית ואיימה על ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. הלחץ חלחל מהחיילים לעורף ומהעורף לתקשורת ואף לדרג המדיני. הלחץ הציבורי, כן, כן, תוך כדי הכוננות כפה על לוי אשכול, שנחשב להססן ולחלש, לפנות את מקומו למשה דיין, בן הארץ, הכריזמטי, רמטכ"ל 1956.

השינוי המהיר הזה הפיח רוח קרב בצה"ל, אף שספק אם דיין יכול היה להשפיע על תוכניות המלחמה ואפילו על מהלכיה, עצם המינוי היה מרכיב חשוב, מוראלית. דיין היה גיבור לאומי עד שנכשל ב-1973, ואשכול נדחק לשולי ההיסטוריה ותרומתו להישג הצבאי, נעלמה.

נתניהו עומד בראש המדינה כבר 16 שנה, כמעט שני עשורים. חותמו טבוע על המדינה לטובה או לרעה. עכשיו, ברגע הזה, הוא הקברניט. כבר ברור כי לאחר שתשקע האש, תמונה פה ועדת חקירה, ממלכתית, לא ממשלתית. את הממלכתית ממנה נשיא בית המשפט העליון. ועדת החקירה הממלכתית של 1973 הפילה את הרמטכ"ל ואת צמרת צה"ל ופסחה על הדרג המדיני. בכל זאת דיין פרש, גולדה נשארה, עברו 4 שנים, עד אשר הציבור כפה גם עליה ללכת הביתה.

מה יקרה עכשיו לנתניהו? האם כמנהג 67 יישאר בתפקידו כראש ממשלה ויפנה את הזעם הציבורי הצידה או כלפי מטה? אולי יתעלם מן הקולות הקוראים להחליפו ("זה לא הזמן"), ילחם על שמו ועל מורשתו וימתין להחלטת הוועדה? ייתכן שנתניהו רוצה לחכות, אבל הסבלנות של הציבור פוקעת. הכישלון הקולוסאלי של העורף, הפינוי הצולע של קו היישובים בצפון ובדרום, ההסברה המקרטעת וכמובן בני משפחות החטופים והנופלים מצטברים למסה כבדה. קשה יהיה להתנער ממנה.

גם ישראל החדשה, של היום, מתקשה להחזיק את איבריה מתוחים ודרוכים. הנזק הכלכלי הוא עצום, ההתלהבות הציבורית הגדולה של הימים הראשונים תדעך, מאות אלפי המגויסים, חסרי סבלנות, רוצים ל"סיים את העבודה". וומעל לכל הכישלון הצבאי והטרי כל כך מהיממה הראשונה. אפשר שתסריט 67 יחזור על עצמו, חילופי מנהיגים.