אחֵי יוסף חששו פן ישנה את יחסו כלפיהם לאחר מות יעקב אביהם. במדרש בראשית רבה (ק', ח') מסופר שבחזרתם מקבורת יעקב אביהם בארץ כנען, יוסף "הלך והציץ בתוך הבור (אליו זרקוהו בעבר) והוא לא נתכוון אלא לשם שמים (רצה להודות על הנס שאירע לו במקום ההוא). אמר: "כמה נפלאות עשה לי הקב"ה, שהצילני מן הבור הזה" - והם לא ידעו מה היה בלבו, ואמרו: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ (ישנא אותנו)" (בראשית נ', ט"ו).
האחים סברו שיוסף ניגש לבור כי הוא זוכר את כל שאירע, ועשוי להתנהג כלפיהם בשנאה לאחר מות האב. הם שלחו ליוסף שליחים שאמרו לו: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר (אם האחים היו אומרים זאת ליוסף, היה עליהם לומר: "אבינו"): כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ" (בראשית נ',ט"ז- י"ז).. הפרשנים חלוקים בדעותיהם האִם האב אמר משפט זה לבניו או שהם "המציאו" זאת כדי להשפיע על יוסף.
"וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (בראשית נ', י"ז) כאב לו שאחיו חששו מפניו, לא בטחו בו וחשבו שעליהם לשלוח שליחים כדי לבקש ממנו שיסלח להם.
לאחר השליחים באו האחים ליוסף "וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (בראשית נ', י"ח). יוסף חש בדאגתם, הרגיעם וחזר על המלים "אַל תִּירָאוּ" (בפסוק י"ח וגם בפסוק כ"א). הסביר להם שעל אף שהם חשבו מלכתחילה לרעתו - הכל יצא לטובה. הוא הגיע למצרים כדי לכלכל את בני משפחתו ורבים נוספים בשנות הרעב.
מבחינתו של יוסף - יחסו כלפיהם לא אמור להשתנות עקב מות אביהם. הוא שמח באיחוד עם אחיו ובכך שביכולתו לסייע להם ולבני משפחותיהם. יעקב האב חפץ שתהיה אחדות בין ילדיו. לפני מותו ציווה: "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב". רבי שמשון רפאל הירש פירש: "היו נא מאוחדים ומלוכדים לעם אחד, כי עיקר כוחכם באחדות". הוא בירך את בניו (פרק מ"ט) ובסיום הברכות נכתב: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מ"ט, כ"ח). היה צריך לומר: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אותו", אלא שכל בן מבורך בדבר מה ייחודי לו, ובברכתו זו הוא משפיע ותורם לכל אחיו.
בסיום חומש "בראשית" העוסק רבות בנושא המשפחה, נזכור ש"אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד" (בראשית מ"ב, י"ג), "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב', י'). נרצה להיות מאוחדים, נסכים לשתף פעולה וכך בעזרת ה' נצליח.
