אין על אמיל

היזהרו בבני עניים...

"אין עליו" כמו שאומרים החבר'ה, אין על אמיל אייבינדר, וירטואוז יוצא מן הכלל ונחשב לאס בין מנגני האקורדיון בארץ. הוא ידוע כאחד המובילים בכלי הכבד והמיוחד הזה, שהמנגן בו, תולה אותו על כתפיו בשעת הנגינה ומצמידה ללבו.

אמיל, כוכבינו בערב זה: "כליזמר חובק עולם", הוא יליד קישינב מולדובה ומי שהקים את המחלקה לאקורדיון באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, שם הוא מלמד את הדור הצעיר להתמודד ולנגן ב"פסנתר" הנישא והמיוחד הזה - אקורדיון.

שאלתי את עצמי, מי המציא את האקורדיון? ומיד ביררתי אצל "ד"ר גוגל" וקראתי שקיריל דמיאן, יליד טרנסילבניה, רשם פטנט על האקורדיון הראשון בשנת 1829 בווינה, אם כי מכשיר דומה הומצא בברלין כמה שנים קודם לכן. מאז עבר האקורדיון שיפורים ותוספות עד למוצר המוכר כיום. אקורדיונים מיוצרים בעיקר בארצות אירופה.

הלל הזקן ואמיל הצעיר

איני יודעת מדוע, אך אמיל הזכיר לי את סיפורו של הלל הזקן (מאגדות חז"ל), שבצעירותו לא נחשב תלמיד מן המניין בבית המדרש, אך צימאונו לקנות דעת היה כה רב, עד שמצא עצמו, גם ביום שלג, עולה על הגג, שומע את השיעור דרך פתח הארובה ושותה בצמא דברי תורה מפי שמעיה ואבטליון. האור למקום הלימוד נכנס גם דרך הארובה והנה ראו כולם שלא נכנס כל אור מפי הארובה. יצאו לראות מה קרה. עלו לגג ומה רואות עיניהם, הלל שוכב על פיה ומטה אוזנו לשמוע דברי תורה. הוא היה קפוא ומכוסה כולו בשלג, אך אש לימוד התורה בערה בו...

הורידוהו מהגג, ניערו מעליו את השלג והכניסוהו לבית המדרש. ואכן, ברבות הימים, כשגדל, היה הלל לנשיא הסנהדרין ולמנהיג ופוסק הלכות!

כדוגמת הלל, בתמונת חיים קטנה יותר ואחרת, גם אמיל אייבינדר. כששאלתי אותו, מתי התחיל לנגן באקורדיון? סיפר לי סיפור מכמיר לב. כשהיה בן שש, היה עומד מחוץ לחלון חדר המוזיקה ושומע בכל פעם שעה שלמה, איך התלמידים מנגנים בשיעור. נפשו יצאה להיות ביניהם, אך אמו חסרת האמצעים לא יכלה לשלם עבור שיעורי המוזיקה שלו ואז נשבע בלבו הקטן, שיגיע היום והוא ילמד לנגן, כי הוא כה אוהב את הכלי הזה, האקורדיון, וחייב ללמוד לנגן עליו!

אמיל זכה ללמוד ולנגן באקורדיון והפך למאסטר בנגינה על הכלי הזה. וכיום, כווירטואוז יוצא מן הכלל, הוא מוזמן לאירועים בארץ ובעולם בהם הוא צמוד לאקורדיון ומנגן להנאת כולם. על זה נאמר בתלמוד הבבלי (מסכת נדרים, דף פא, עמוד א): "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", ובמקרה של אמיל, מתחת לאצבעותיו המרקדות בקלילות על מקשי האקורדיון, יוצאת מוזיקה נפלאה!

ונשוב לקונצרט המיוחד של "כליזמר חובק עולם"

את הערב פתח מר יעקב פישר והביא לידיעתנו את פרטי תוכנית הכליזמרים שנשמע בערב והוסיף: "מה שאנו עושים בעולם הגדול הוא, להביא לישראל, לקדמת הבמה, סגנונות שונים של מוזיקה חזנית, מזרחית וישנם עוד כמה סגנונות בסדרה זו, כמו: מוזיקה קלאסית מעורבת עם מוזיקה מזרחית.

בתקופה זו שאנו חיים בה, תקופה מאתגרת וקשה, מטרה נוספת לנו, להביא את הקהל אלינו ולהוריד מעט את הדאגה מסביבנו. מכיוון שהיום הוא היום האחרון בשנה - 31.12.2023, אבשר לכם, שיש לנו כבר תוכנית של אירועים לשנת 2024".

אחר כך הציג את הגב' רחל סנדובסקי - המנחה והנגנים: אמיל אייבינדר - אקורדיון; פבל לוין - כינור; נתן זיו - קרבוקה, כלי הקשה; מתן מזרחי - בס והזמרת המרשימה וירה לוינסקי. כן דיבר על השילוב המקסים בין הזמרת לבין הכליזמר, דבר המפגיש בין סגנונות מוזיקליים מרחבי הגלובוס, דוגמת: רומניה, צרפת, דרום אמריקה וארצות הבלקן.

שיר געגועים

כשעלתה הזמרת וירה לוינסקי לבמה, התרשמתי מאוד מהופעתה. ראיתי אישה תמירה, לגופה שמלה שחורה וארוכה, שהשתלבה יפה עם שיערה האדמדם והארוך. בגעגוע שניכר בקולה אמרה לנו, שהשיר "מיין שטעטעלע בעלז" (עיירתי בלץ), הוא שיר שקיבלנו מדורות קודמים והיא מקווה, שגם הדורות הבאים ישירו אותו ושלעולם לא יישכח!

ומעט על אודות השיר: "עיירתי בלץ" הוא שיר יידי מפורסם, המבטא געגועים לחיים היהודיים בעיר בלץ שבחבל בסרביה. את המילים כתב שחקן התיאטרון יעקב דושעיקאבס (ג'ייקובס, 1892-1946), שהלחין שירים למחזות ואופרטות בעולם התוסס של תיאטרון היידיש בשדרה השנייה בניו-יורק. השיר נכתב בשנת 1932 עבור המחזה "דאס ליד פון נעטא (שיר הגטו), כמחווה לזמרת המפורסמת איזה קרמר ילידת בלץ, שככל הנראה הייתה הראשונה שביצעה אותו. השיר אף התפרסם בניו-יורק וב-1935, כבר הופיע בפולין בדף תווים בשפה הפולנית.

וירה שרה את פאדם פאדם, שיר המזוהה עם הזמרת אידית פיאף, בעיבוד ייחודי של אמיל כשאצבעותיו מרחפות על גבי המקשים. מדי פעם היה מנגן וריאציות על נושא שיר שהושר ונדמה כאילו הוא "משחק" במקשים באופן כה הרמוני, כשנתן זיו בקרבוקה, מתן מזרחי נגן הבס ופבל לוין בכינור מלווים אותו. סיימנו לשיר את השיר ונדדנו מערבה לדרום אמריקה, לברזיל ושמענו את "סמבה בשניים".

רחל אמרה, שבחלק מהמחרוזות שינוגנו, משובצים חלקי קטעים כדוגמת: קטעי הורה וכליזמר עממיים, ובחלקם מחרוזות רומניים.

שמענו גם קטעי קלאסי "קל", כמו: קטעי הורה וירטואוזיים של המלחין הרומני גריגוראש דיניקו, שהתפרסם בכל העולם גם הודות ליצירתו "הורה סטקטו" (1906), הידועה גם בעיבודיהם של יאשה חפץ, של פאנצ'ו ולדיגרוב, ארת'ור פידלר ועוד. את קטעי ההורה ניגן הכנר פבל לוין, שהדהים אותנו בנגינתו קלת האצבעות על מיתרי הכינור.

החברים גם ניגנו את צ'רדש, שהוא ריקוד-עם שמוצאו מהמוזיקה הצוענית בהונגריה שחוברה במאה השמונה עשרה. השם מקורו מהמילה Csa'rdas, שמשמעותה "בית מרזח".

ההונגרים היו עורכים עצרות גיוס לצבא בהן היו תזמורות צוענים שניגנו מוזיקה למחולות ובראשם את הצ'רדש. מהונגריה התפשט הצ'רדש לארצות סמוכות: סלובקיה, סרביה, קרואטיה, אוקראינה, בולגריה ועוד.

הצ'רדש המפורסם ביותר הוא של המלחין האיטלקי ויטוריו מונטי משנת 1904 ומבוצע בהרכבים שונים, החל מחבורות של צוענים וכלה בתזמורות סימפוניות המנגנות בעצמן או מלוות בסוליסטים בכלים שונים בעיקר בכינור, כמו ששמענו אותו בערב שלנו ואת נגינתו הווירטואוזית של הכנר פבל לוין.

חברי הלהקה של אמיל אייבינדר ניגנו ריקוד הונגרי מס' 4 של ברהמס; מחרוזת יוונית: הטנגו של נפלי; "מיליסמו" של חג'ידאקיס; מחרוזת ברזילאית, וכאן כדאי לציין את "סמבה בשניים" האהוב מאד. שמענו גם נעימות מצרפת, כמו פאדאם פאדאם, שמזוהה מאוד עם אדית פיאף, בעיבוד ייחודי של אייבינדר.

מדי פעם היה אמיל נותן מבט באשתו, אישה נעימת סבר, שישבה בצניעות בקצה השורה הראשונה, עם צעיף כחול לראשה שבלט על-רקע שערותיה הלבנות. אמיל הביט בה בחיבה וחשף כנגדה שיניים בחיוך. לעיתים, היה קם ממושבו תוך כדי נגינה ושואג: "הופ" וכל הקהל היה שר ביתר שאת עם נגינת האקורדיון שלו ומוחא כפיים בקצב המנגינה.

שמענו גם שירים ומחולות שרשם יוהנס ברהמס עת הסתובב בכפרי הבלקן, התרשם מהמוזיקה הצוענית והמציא 21 עיבודים! שמענו מוזיקה של ריקוד הונגרי מספר 4 של ברהמס.

במחרוזת הרוסית שמענו שירים שזכורים לנו מהילדות: "אט זורם הנחל", "בין פרחי הגן", "קלינקה", "טומבללייקה", וגם את "בעלז" הנפלא. השיר "יובנו יובנקה" ששרנו, הוא שיר אהבה שהפך לאחד מהמנוני מלחמת העולם השנייה. לא רק רוסים שרו אותו, הוא נהיה מבוקש גם בקרב פרטיזנים מאיטליה שביקשו להיאחז בחיים. לשיר זה היו גרסאות רבות בעברית והראשונה ששרה אותו פה הייתה נחמה (הלנה) הנדל, כשהיא מלווה עצמה בגיטרה.

שמענו גם שיר ישראלי - "מה אומרות עינייך", וגם השיר "אור" נוגן והזכיר לנו את הזמרת הלאומית שלנו, שושנה דמארי.

לאורך כל התוכנית, השתקפו תמונות של מנדלות יפהפיות שהיו מסתובבות בצבעים מרהיבים על מסך ענק ומקשטות את הבמה. הקהל רחש בתום הערב ושמעתי הרבה קולות אומרים: "מה, הערב כבר הסתיים?" והוסיפו לעמוד ולמחוא כפיים. מר יעקב פישר עלה לבמה שכולו חיוכים ואמר: " מבחינתנו זה סיום פנטסטי לסדרה שלנו, ביום האחרון של השנה האזרחית - 31.12.2023!

נו", אמר, "אני רואה שיש רבים מבינכם הרוצים להישאר כאן עד חצות. ואתה, אמיל, מוכן עם חברי הלהקה להישאר איתם עד לשעת חצות?" "כן!" נישאו קולות מהקהל שעמד על רגליו והמשיך למחוא כפיים.

אמיל חייך ואמר שהם יישארו עמנו עוד מספר דקות. החברים המשיכו לנגן ובסוף ניגנו את "התקווה", כשהקהל מלווה אותם בשירת המנון רמה.

אחרי ההופעה ניגשו אל אמיל אייבינדר אנשים רבים, לחצו את ידו ושיבחו אותו ואת חברי הלהקה על נגינתם. המתנתי בסבלנות עד שהתפנה ואמרתי לו: "יש לך אישה מקסימה. איך שהיא מעודדת אותך ובאה להופעותיך.

"אני נשוי לה מגיל 17 הצהיר בחיוך, ואנו נשואים כבר 57 שנים! לא ידעתי אישה מלבדה ואין אישה כמוה. היא החברה הכי טובה שיש לי בחיים!" אמר. "הייתי ברוסיה ארבעים שנה וטוב שהגעתי לכאן".

בן כמה אתה, אמיל?" שאלתי והוא ענה: "אף פעם לא אומר בן כמה אני". נו, טוב שאני לא יודעת לעשות חשבון.

עליי לציין, שהרכב חבורת הכליזמר של אייבינדר, זכתה בשנת 2002 בפרס למבצעי מוזיקה ע"ש דניאל בנימיני מטעם שר המדע, התרבות והספורט!

יישר כוח לאמיל ולהקתו! המשך לרחף באצבעותיך על מקשי האקורדיון, ואנו נעקוב אחריכם ונבוא שוב לשמוע את נגינתכם הנעימה! להתראות!