השירה מבקשת לגאול את האומה

סוד הבעֵרה הפנימית

השירה נחשפת לפנינו כמסע לגאולה אישית ולגאולה קוסמית. השירים נכתבים כנושאים בחובם ממד של התגלות, והאש הבוערת היא לאורך הדרך. זו אש פנימית ואש חיצונית. הסמלים הקבליים מקבלים כאן חיים חדשים. השושנה המסמלת את כנסת ישראל פורחת בין השיטין.

"רָאִיתִי אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה בּוֹעֶרֶת, וְקוֹל מִן הַשּׁוֹשַׁנָּה קָרָא בִּשְׁמִי.
לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ בְּדִמְעוֹתַי? שָׁאַלְתִּי.
אָמַר: לֹא. תִּכָּנְסִי לַשּׁוֹשַׁנָּה. תִּבְעֲרִי אַתְּ". עמוד 63.

נזכרתי בשיר של דליה רביקוביץ 'הבֶּגד' - את הפתיחה הדרמטית:

"אַתְּ יוֹדַעַת, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ".
מי שקרא שיר זה, לא ישכח את הסיומת, שבּה הבערה נחשפת:
אֲבַל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ"
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת".

הבעֵרה בשני השירים היא התמסרות רוחנית, זו מלֵאות טוטאלית, הדבר הממשי – הכותבת היא בעצמה הבוערת. שליחות השירה אינה מאפשרת לעזוב את מושא האהבה שלהן. ראו נא כיצד ההתמזגות בין הרוח לגוף מקבלת ביטוי עוצמתי בשיר של אסתר קמרון. בשירה המיסטי היא מוארת כנביאה אלוהית כמקבלת צו עליון: להיכנס לשושנה. אנו מצטמררים מהקריאה המקודשת:

"לֹא. תִּכָּנְסִי לַשּׁוֹשַׁנָּה. תִּבְעֲרִי אַתְּ".

כל זה מחזיר אותי לשיעורי הספרות בתיכון. המורה לספרות ציטט שורה, שקשה לשכוח, כתב אותה משורר צרפתי בשם אנדרי די בּוּשֶה: יש לבעור כדי לראות את האש הבוערת".

שירת השושנה הבוערת מופיעה בשיר הנוקב של קמרון הקרוי 'בוערת' - והמוטו שלו לוקח אותנו בשְביל אור אל הקֶשר בין השושנה לשמה של המשוררת, אסתר:

מָאן שושנה, דָא כנסת ישראל'. ויש מקור לפסוק זה - הקדמת הזוהר, דף א, עמוד א. בהמשך חושפת הכותבת את הקֶשר בין שתי הגיבורות: 'שושנ"ה מסְפּר אסתר' - ויש לכך מקור בהקדמת הזוהר.

בצופן הגימטרייה של שתי המילים יש שוויון - 661. הכותבת אסתר גונזת בשמה הפרטי שביל סודי לַשושנה, שהיא סמל לשושנת יעקב, לָאומה כולה.

שליחות קדושה למען האומה

המשוררת הבוערת מוסרת נפשה למען העם, היא זו הצופָה לבית ישראל. המשָׂא המיסטי שלה יאיר לכולם. מֵעבר לשורות הנכתבות יש פעמון נסתר, יש צלצול קדוש. כך כתבה על שליחות ייעוד השירה בספרה הקודם 'לקראת הארץ' - ומתברר שיש למשוררים שליחות, עליהם לעמוד נוכח המשימה. כך מסתיים השיר:

"הו, משורְרים, שִתקו לרֶגע, האֲזינו
לא למילות אָדם, אלא לגוונג
הקורֵא לכֶם בקול אָרָד מכל האופֶק
להתאסֵף, לעמוד פּנים אל פּנים
עם החַיים ועם המָוות, על ההר".

הציטוט משירה 'גונג', 'לקראת הארץ', עמוד 14.

שירתה של אסתר קמרון אינה מקבלת את המקום הראוי לה בשירה העברית. מדובר בשירה הנישׂאת מראש ההר, זו שירה שההדים שלה נועדו לבקֵע לבבות. שורה ועוד שורה, כך טיפסו המילים הנכתבות במעלה הדרך - והנשמה מכילה הכול. זו שירה השואפת ללכת בציר הזמן ובציר המקום כדי לפענח את זהותה. במידה רבה זה ניסיון לפענח את הסיפור היהודי, את הסיפור הפנימי של הרוחניות המחברת בינינו.

בעיני המשוררת, כוחה של השירה ביכולתה לפרוץ גבולות ולפרוש לנו חיים של רוח, מרחבים של זמן. כבת לעם הנצח, היא נוטלת פרקים מן הסיפור של עַמה ומן הסיפור שלה. שיריה סוחפים אותנו בשטף של זרימה מנהרות קדם. לפנינו נהר של עֵדן שפורץ נתיבים, לא יכלאו אותו בתוך הר. בשיר שלה 'בקָשה' ההתחברות לאומה היא אוקיינוס חוצה זמנים.

בַּקָּשָׁה
"עֲשׂוּ אוֹתִי נָהָר.
הַזְרִימוּ אוֹתִי אֶל הָעָם,
שֶׁלֹּא אֶהְיֶה כַּאֲגַם
הַכָּלוּא בָּהָר". עמוד 80.

שירתה של קמרון היא שירה של מאבק על דרך, על זהות, על ייחוד. כשאתה מחבר שיר לשיר, לעתים נדמה לך שאנו במסע להבנת גורלו של עם, להבנת המושג 'עם לבדד ישכון'. כך מתוארת המשוררת בניסיון לתאר את בדידותה - וקשה שלא לחוש מעֵבר למסכת המילים תמונות רוטטות של היתוך נבואי, תמונות של יחיד ואומה הקשורים זה בזה.

השירים אוחזים במשקפת הזמן, חושפים רגעים וקטעי היסטוריה - ואנו חשים כנסחפים בקרוסלה אל נצחים, אל סיפור רחב יותר. כאשר אנו הולכים עם המשוררת במסע המרתק, אנו מגלים שהספר כולל שער נוסף של שירים על טֶבח שמחת תורה. אכן, הראייה המעמיקה שלה החובקת קודשים והיסטוריה - נוגעת בחרדה בסודות הבית, ברעידות של השֵבר. אנו מתכתבים עם גורל העם, עם החורבן. מנגינת הדורות כמו מחזירה לחיינו את נגינת הלויים, את 'המזמור למנצֵח'.

הטבח והחורבן יובילו להצלה, לגאולה

שירתה של קמרון מפעימה בנו התרגשות לעתיד, לאור שיבוא: מתוך הסֵבל הנורא תצמחנה גאולה רוחנית, תקומה חדשה. השיר נושא שם סמלי 'סֶדק הצלה' - השיר מתחיל בעמוד 126.

את תפיסתה לגבי הקשר בין הרשעה הפוגעת בנו לבין כוחנו להיגאל, קראנו במילים האלה:

"אַתֶּם בְּמִלְחָמָה.
יֵשׁ בָּעוֹלָם רִשְׁעָה, וְהִיא שׁוֹאֶפֶת
לְעַצֵּב אֶתְכֶם בִּדְמוּתָהּ וּבְצַלְמָהּ －
אֶרֶץ, מִלָּה וּמִין הִיא מְסַלֶּפֶת".

אבל סיום השיר כה נבואי, שב לחיינו כנובע מפיהם של נביאי הנחמה:

"וְאוּלַי, אוּלַי מִכָּךְ תִּצְמַח יְשׁוּעָה". עמוד 98.

גם כאשר אנו קוראים על בית ושבר וחורבן, קשה שלא לחוש ארמזים עמוקים יותר, חוטים שמחברים אותנו לחורבן הבית.

"לוּ יִשָּׁאֵר אֶצְלֵנוּ אוֹתוֹ רוּחַ
לוּ יַמְשִׁיךְ לְפַעֲמֵנוּ, שֶׁנִּבְנֶה
עַל תֵּל הַחֲרֵבָה שֶׁל הָאַשְׁלָיוֹת
בַּיִת שֶׁבְּסוּפוֹת הָעוֹלָם יַעֲמֹד!". עמוד 130.

המשוררת אינה מסתירה את העובדה שהיא מתכתבת עם תקוות הגאולה, עם המדרשים על 'איילת השחר שבָּקע אורה' - כך נרמזים אנו בשורות השיר בתחילת עמוד 131. השירה קמה להפיח תקווה, לעורר בנו חיבור לדורות ראשונים, ואנו מתקרבים לרוח הגדולה - שהרי ככלות הכול, שירתה משתוקקת להתחבּר לזהות.

כשירה הנובעת ממעיין נבואי, היא מסיימת את ספרה בשתי שורות היונקות מסמלים של ישועה - חוט השני, לשון של זהורית. הנה בוהקים לפנינו ניצוצות המבשרים גאולה פואטית. נקרא נא את הדברים ונחכה לנחמה הגדולה: הנַעשה יתחבר לַנשמע, הראייה הזורמת כנהר תתחבר לַשמיעה - ואנו ניאנח אנחת רווחה, נתבשם מן ההצלה.

כָּל פַּעַם לָחַשׁ לִי קוֹל פְּנִימִי: אוּלַי
הַפַּעַם תִּתְחַדֵּשׁ גַּם הַשְּׁמִיעָה
וּבַדְּבָרִים יִרְאוּ אוֹתוֹ הַחוּט שֶׁל זֹהַר
הַמְּרַמֵּז עַל סֶדֶק הַצָּלָה...