הוועדה החשובה הזו - הוועדה הממלכתית לחקר אסון מירון - תפקדה באופן מרשים, אם גם לא מושלם. הוועדה דנה בסיבות לאסון, ובשונה מוועדות קודמות, כמו ועדת שמגר, דנה גם באחריות הדרג המדיני לאסון. בשונה מדוחות מבקר המדינה הנוכחי, שנמנע עד כה מהטלת אחריות אישית ומלנקוב בשמות האחראים לאסון או התקלה שהוא ביקר, ועדת מירון לא הססה מלנקוב בשמות האחראים שמצאה.
הייתי מְדָמֶה באופן ציורי את עבודת הוועדה להרכבת פָּאזֶל, נניח של תמונת נמר. הוועדה גבתה עדויות, בדקה מסמכים ואספה, ככל שניתן, את כל חלקי הפאזל של אותו "נמר", מבלי להחמיץ כמעט אף חֲבַרְבּוּרָה (וְחַבּוּרָה) אולם בְּבוֹאָה להשלים את תמונת הפאזל שתלה בְּלוֹעוֹ של אותו "נמר" "שִׁנֵי-חָלָב", ולא מלתעות וניבים, העשויים "לנשוך" כנדרש את האחראים לאסון הנורא שעלה בחיי 45 חוגגים - זקנים, צעירים וטף ועשרות פצועים. משפחות אשר חגיגתם הפכה לְאֵבֶל. היה עליה להחמיר בהרבה לאחר שנגלו לעיין הרשלנות, הטיפשות, הזלזול בחיי אדם וההתנערות מאחריות.
כל הפונקציונרים ידעו שבהר מירון אין די מרחב להכיל בבטחה עשרות אלפי חוגגים. ידעו ששטחים שונים בהר נתפסו שלא כדין בידי פולשים שטענו לְ"חֶזְקָה" במקום, סירבו להתפנות וסיכנו את הציבור. הם גם ידעו ש"חצרות" חסידים שונות החליטו שֶׁגם רַבּוֹתַּיהֶם ידליקו, כל אחד ואחד, אש במדורה על ההר ולא יסתפקו בהדלקה של רב אחד כמו בשנים קודמות. "הממונים על ההר", בין אלו מכוח עצמם ובין אלו מטעם משרד הדתות, נדחפו ליטול סמכויות אולם כשלו בהכנת ההר ואמצעי הבטיחות. אמצעי הבטיחות כמסתבר נבנו ברשלנות, ללא פיקוח מקצועי מספיק, באופן המזכיר את אסון התמוטטות הגשר באותה מַכָּבִּיָה.
המשטרה דווקא תכננה סדרי אבטחה ובדקה את הבטיחות בהר, אך הבטיחות חייבה הגבלה של מספר החוגגים ולכך התנגדו כל הפונקציונרים ובעיקר נציגי החרדים וש"ס, כמדומני שגם השר (אז) אריה דרעי. הם הפעילו לחץ כבד על הממשלה וראשה למנוע את ההגבלות והלחץ השפיע. ההגבלות החיוניות בוטלו אך המשטרה השלימה עם פתיחת ההר לכלל הציבור ללא המגבלות אף שצפתה אסון אפשרי.
הלקח מאסון הצפיפות והדריסה בחגיגות אותו כינוס השירה בערד לא נלמד. בליל ל"ג בעומר המשטרה תפקדה באופן חלקי בלבד. דומה שהשוטרים שסגרו שערים גרמו נזק עצום במקום להפעיל שכל ישר ולפתוח ביוזמתם את המעברים למניעת הדוחק והדחיסה עת ראו את הצפיפות המצטברת. הם המתינו להוראה מגבוה שלא באה בזמן. נמצא שגם ההכנה לפינוי במקרה אסון הייתה חלקית מאוד ודרכם של האמבולנסים נחסמה לזמן קריטי.
בצדק דנה הוועדה במצב החריג שבו הרשות המקומית, רֹאשָׁה והוועדה לתכנון וּבְנִיָּה שלצדה "שחררו" עצמם ללא כל בסיס חוקי מאחריות למתרחש בהר המצוי בתחום שיפוטן ואחריותן. הממשלה, ושרי הפנים וביטחון הפנים וגם המשטרה התעלמו מכך משך שנים וגם ערב ההילולה בה אירע האסון.
ניתן להבין את אי-הדרישה לפיטורים מיידיים של בנימין נתניהו בעיצומה של המלחמה, אך הנימוק הנוסף שנתנה הוועדה מסוכן בדמוקרטיה, דהיינו היותו "נבחר". שמענו כבר מפי השר (אבוי!) אמסלם ודומיו את האבחנה בין "נבחרים" כמוהם בשונה מ"פקידים" שלא נבחרו, ובהם גם הרמטכ"ל, המפכ"ל, מנכ"לי משרדי הממשלה, השופטים ושאר בית ישראל. דין נבחר כדין ממונה ואולי אפילו אחריותו אף גדולה יותר.
כך גם סביר היה לדחות את התפטרות המפכ"ל. גם הנימוק להקל עם מי שעומד בפני סיום כהונתו אינו לעניין. ההחלטה לגבי אוחנה, השר לביטחון פנים דאז, מעלה חיוך: מאוחנה נשללה הזכות או הכשירות לשוב ולכהן כשר לביטחון פְּנִים, אך הוא נותר כשיר להתמנות לכל תפקיד בכיר יותר, כמו שר ביטחון או ראש ממשלה... חייכנו. דומה שגם בלי המלצה זו יו"ר הכנסת אוחנה היה כיום בורח כמו מֵאֵשׁ מתפקיד זה, אותו כה דרדר בן-גביר לתהום...
לסיכום: הייתה זו ועדה חשובה ועשתה עבודה מבורכת.
