למדנו במלחמת יום הכיפורים שיכולות אויב אשר מתפתחות תחת עינינו הופכות לכוח הרסני הפועל נגדנו, כי את כוונות האויב אין לנו היכולת לנתח ולצפות, לא חשוב כמה כסף נשקיע בעסק הזה.
ה-7 באוקטובר אשרר את המסקנה הזו, על-אף שחל בשנת היובל ל-6 באוקטובר. מומחים רבים משל עצמם עם דרגות עבר המפארות את כתפיהם סיפרו לנו ב-6 באוקטובר השתא כמה למדנו מלקחי אותו יום כיפור, וכמה לא יכולים יותר לעבוד עלינו בעיניים, יש לנו איפכא מסתברא' יש לנו מחשבה חופשית, חרטה ברטה, חבורת חרטטנים.
ומה המסקנה? המסקנה היא שהתורה האווילית של הרתעה ושל פעולה-תגובה לא מחזיקה מים. עלינו לקצץ לדרקון את ראשיו בהתמדה, ללא כל קשר לפעולות שלו נגדנו. יש הזדמנות, מורידים לו ראש, יש הזדמנות מורידים לו עוד ראש, מחסלים בסיזיפיות ולעיתים אפילו בכאב את יכולות האויב כי היכולות האלה לא מתפתחות אצלו מסיבות פרוזאיות, הוא מפתח את היכולות האלה כדי להשמידנו.
"והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" נשיר כולנו סביב שולחן הסדר, וגם אלה מאיתנו שמחפפים ומקצרים קצת בהגדה, לא יפקששו את "והיא שעמדה".
מתי נכתבה ההגדה? יש סברות שונות המתזמנות את כתיבת ההגדה איפה שהוא בין 1,700 ל-2,000 שנה לאחור וכבר אז ידענו "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" אבל יש פרט משלים שהתגלע לנו במלוא עוצמתו השטנית לפני קצת פחות ממאה שנה, וזה שלקב"ה יש עוד דברים על הראש, ואז, שם, בכבשני אירופה, סדרי העדיפות שלו היו שונים. הוא לא בדיוק הצילנו מידם. נהפוך הוא, סבי, סבתי, משפחות שלמות, שישה מיליונים מקרב בני העם הנבחר נטבחו כאשר הקב"ה היה בסביבה, אבל היה עסוק בנושאים אחרים, והבעיה הייתה העדר כוח מגן יוזם ותוקפני שישמור עלינו, שיחסל בהתמדה את מקור הכוח של האויב.
בל נאמר "כוחנו ועוצם ידנו עשו לנו את החיל הזה" לא בגלל התחרות עם הקב"ה, אלא בגלל שמשפטים כאלה, מעלים לנו את השתן מעל גובה האוזניים, בגלל שיהירות מחלישה אותנו ומכניסה אותנו לשאננות, הדנ"א שלנו חייב להבין את מרכיבי הכוח, המרכיב הפיזי והמרכיב הרגשי, את העובדה שבהעדר מרכיב רגשי כוחנו לא יקבל ביטוי ממשי ולכן ניכשל, ומהו אותו מקור? המקור הוא נצח ישראל, נצח ישראל על אדמת ארץ ישראל שיש הרואים בו ערך מרכזי ויש אחרים הרואים בו גם דמות אלוהית.
כאשר הנשק בידנו האחת, ונצח ישראל בידנו השנייה, אנו נקפיד להפיץ את אויבינו לכל עבר, לפני שהם חושבים בכלל על אפשרויות תקיפה נגדנו, רק אז נביא את "הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם" לכדי מימוש. הנושא אינו פשוט, יש עולם, יש חטופים, יש קורבנות, לכן ההחלטות של ההנהגה הן מורכבות ביותר, אך אם אל מול עיניהם יאיר מגדלור בעל שני הפנסים:
- כוח שהורס בהתמדה את כוחו הצבאי של האויב
הם ודאי יטעו פחות, הם ודאי יצליחו יותר, הם לא יגדעו את רצון אויבינו לכלותנו, אך לפחיות במשמרת שלהם אנחנו, יד ביד עם הקב"ה, נצילנו מידם.
בקיצור ולסיכום: המחשבה שתגובה לפרובוקציה תשנה את הדנ"א של אויבנו המוסלמים היא מחשבת סרק, היא טובה לאגו אך גרועה לניצחון. עלינו ליטול את היוזמה לידיים ולתקוף בהתמדה בנקודות הכי כואבות כי תגובה והנקמה הן נשק של עניים, ואנו לא כאלה. ערב פסח נתרכז כולנו בעבר שלנו, בניצחונות וברדיפות, נתמקד במשותף ולא במפריד, נתמקד בטוב ולא ברע ונחליט עם עצמנו שאנחנו משנים דיסקט, מעתה ואילך מקצצים את ראשי הדרקון, כאן, שם ובכל מקום, בשום שכל, בזהירות, בשקט, ומתוך ידיעה שייגבה מאתנו מחיר דמים כואב.