חשיבה אסטרטגית מושכלת כלפי חיזבאללה

עם כל רחשי האמפתיה הטבעיים כלפי תושבי הצפון, שומה שממשלת ישראל לא תפעל מהבטן כהיענות למשאלות הלב המוצדקות של התושבים, אלא תגלם את מכלול השיקולים האסטרטגיים המשפיעים בסוגיה זו.

המדיניות הישראלית הנוכחית כלפי חיזבאללה, מאז ה-7 באוקטובר 2023, מצטיירת מהבחינה האסטרטגית כמושכלת, בהינתן הנסיבות המתקיימות מאז לאורך גבול הצפון. עם כל ההבנה לממד "הכבוד הלאומי", פינוי היישובים סמוכי הגדר ובכלל זה העיר קריית שמונה מיושביהם, היה מהלך נכון באופן המותיר חופש פעולה לממשלה בהתנהלות מול הזירה.

בנסיבות אחרות, לו הייתה מערכת הביטחון מתעקשת על "עמידה איתנה" נוכח ההתגרויות התוקפניות של ארגון החיזבאללה, הרי שבסבירות גבוהה הייתה ישראל סופגת אבידות כבידות בנפש וברכוש על בסיס יום-יומי, וכתוצאה מכך היה רובץ אילוץ של ממש על הממשלה, באופן שלא היה מותיר בפניה ברירה אחרת אלא לפתוח במתקפה רבתי, גם בזירה הלבנונית.

מכל מקום, כחלוף יותר מ-7 חודשים מאז החלו התגרויות חיזבאללה כלפי היישובים הישראלים לאורך גבול לבנון וצפון רמת הגולן, ובחודשים האחרונים אף התעצמו בהיקפם ובמאפייניהם, הולך ותופס תאוצה בשיח הציבורי הסנטימנט התובע יוזמה צבאית ישראלית, ללא דיחוי, במטרה לשנות את המשוואה ולהדוף בכוח את איום החיזבאללה אל מעבר לנהר הליטאני.

ברי לכל, כי מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם מציאות שבה גורם טרור מחוץ לשטחה פוגע באופן פראי ובלתי מרוסן באזרחיה, ולפיכך מתקיימים בהקשר זה כל סממני ה"קאזוס בלי" הנורמטיביים, לפי כללי הדין הבינלאומי. אולם מן הראוי להדגיש כי ארגון חיזבאללה אינו בבחינת ישות מדינתית העומדת בפני עצמה, ולפיכך ההתבוננות במזכ"ל הארגון, חסן נסראללה כמי שמחזיק את מדינת ישראל ב"איברים רגישים", וברצותו "ישבור את הכלים", מייצגת גישה שטחית ולפיכך בלתי מבוססת.

סוג של הרתעה

מעשית, נסראללה הוא התגלמות ה-PROXY האולטימטיבי של אירן, ועל פיה יישק דבר. מעבר לכך, מתבקשת ההפנמה לפיה הארסנל הצבאי המאסיבי אשר הועבר מאירן ואוחסן בלבנון, אשר מכיל גם מערכות נשק אסטרטגיות דוגמת טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח, לא נועד אלא להוות ביטוי מוחשי לכינון חזית קדמית של אירן בסמוך לגבול הישראלי. ההיגיון האופרטיבי המנחה את אירן בעשותה זאת, כרוך בחשיבה אסטרטגית המביאה בחשבון היתכנות לפעולה ישראלית (או אמריקנית-ישראלית) נגד מתקני הגרעין בשטחה, ומכאן נובע הצורך האירני להיערך מראש עם אופציית תגובה צבאית בזמן אמת. בראייה האירנית, היערכות זו בשטחה של לבנון, עשויה אף לשמש כסוג של הרתעה כלפי ישראל מפני מימוש תקיפה ישראלית באירן בקונטקסט פרויקט הגרעין הצבאי.

בתוך כך מסתמן כי חשיבותו של מערך קדמי זה, אף התעצמה משמעותית, בעקבות מתקפת הטק"ק והכטב"מים המאסיבית של אירן על ישראל, בליל ה-14-13 באפריל 2024, עת התחוור כי היכולת האירנית המעשית לפגוע בישראל בירי ארך-טווח משטח אירן אינה אפקטיבית דיה.

מכאן עשויה להיגזר מסקנה הערכתית מוצקה לפיה לאירן יש אינטרס מובהק לרסן את ארגון חיזבאללה במסגרת מרחב ההתגרויות שהוא יוזם מול צה"ל. במסגרת זו מאפשרת אירן לנסראללה "חבל" קצר יחסית, ובלבד שלא תיגרם, מתוך שיקול לא זהיר, מיסקלקולציה שתגרום ל"שבירת כלים" ולמלחמה כוללת בזירת לבנון, שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים האסטרטגיים האירניים.

מרחב חופש הפעולה של חסן נסראללה בהפעלת אנשיו מול ישראל הוא אפוא ברמה הטקטית-אופרטיבית, ובמשתמע, מנעד הפעולות שבמנדט של חיזבאללה אמור לשרת מטרה בעלת משמעות דקלרטיבית ובבסיסה - הפגנת סולידריות עם ארגון החמאס במלחמה ברצועת עזה. לפי היגיון זה, ככל שתגבר עצימות הלחימה ברצועה כך יסלים חיזבאללה את מינון התקיפות שהוא מבצע נגד ישראל לאורך הגבול, אולם עדיין ללא כוונה להוביל למלחמה כוללת.

לוגיקה זו מתחמת גם את מרחב התמרון של החות'ים בתימן, בפרמטרים המוכתבים על-ידי טהרן, דהיינו שיגורים ספוראדיים של טילים בליסטיים וכטב"מים לעבר ישראל, כהפגנת הזדהות עם החמאס במלחמתו בעזה. מכאן משתמעת תובנה מעין פאבלובית, לפיה הפסקת הלחימה ברצועת עזה תסמן גם את סיום מעשי האיבה מצידם של בני חסותה של אירן.

מצוקת תושבי הצפון

לא ניתן כמובן, להתעלם מסבלם המתמשך של תושבי הצפון, אשר נאלצו לפנות את בתיהם ולמצוא מפלט זמני באזורים בטוחים יותר; אולם כפי שהובהר לעיל, מהלך זה היה מחויב המציאות בהינתן הנסיבות הלא פשוטות מאז ה-7 באוקטובר 2023.

גם עתה, ככל שפתרון למצוקת תושבי הצפון אינו נראה באופק, בעוד מתעצמת בשיח הציבורי התביעה מהממשלה לסיים את "הסאגה" של איום החיזבאללה בדרך מדינית או צבאית, כך נדרשת מידה בלתי נדלית של קור רוח אצל מקבלי ההחלטות. עם כל רחשי האמפתיה הטבעיים כלפי תושבי הצפון, שומה שממשלת ישראל לא תפעל מהבטן כהיענות למשאלות הלב המוצדקות של התושבים, אלא תגלם את מכלול השיקולים האסטרטגיים המשפיעים בסוגיה זו. התובנה המרכזית האמורה לנבוע מכך היא הימנעות ממהלך צבאי יזום ופזיז מול חיזבאללה, כל עוד מתקיימת לחימה עצימה בחזית רצועת עזה.

חשוב להדגיש כי לישראל מלוא הלגיטימציה לתבוע גם עתה ערבויות בינלאומיות ליישום החלטת מועצת הביטחון 1701 (מ-12 באוגוסט 2006), להרחקת מחבלי חיזבאללה ואמצעי הלחימה שלהם אל מעבר לקו נהר הליטני. כידוע כרסם חיזבאללה בהוראות החלטה זו, עד אשר זו אויינה כלא הייתה. מידת ה"סלחנות" הישראלית בהקשר זה דורבנה מכוח השכנוע העצמי הישראלי כי חיזבאללה מורתע אפקטיבית מאז תום מלחמת לבנון השנייה. בדיעבד התחוור כי הייתה זו תקלה חמורה בחשיבה האסטרטגית הישראלית.

גם כחלוף כ-18 שנה נראה כי מתאר החלטת האו"ם 1701, חרף מגבלותיו והקשיים ביישומו בשקיפות, עשוי לשמש בסיס ראשוני ליצירת מודוס אופרנדי שניתן לחיות עימו לאורך גבול לבנון. בהינתן המטרייה הבינלאומית שתחת כנפיה אישרה מועצת הביטחון של האו"מ את עקרונות ההחלטה, הרי שלמעצמות בעלות העניין בלבנון, בדגש לצרפת ולארה"ב יש תמריץ של ממש לעצב את התנאים הבסיסיים ליישומה, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. נראה כי הדרך למתווה כזה תתבסס גם על הסכמה רחבה, להגדלה משמעותית של סדר הכוחות של UNIFIL והגדרה מחודשת של מנדט הכוח הבינלאומי, באופן שיוקנו לו סמכויות אכיפה מובהקות.

כבר עתה מסתמן כי מתקיים בציבוריות הישראלית קונסנזוס לפיו סביר שנוסחה כזו תסלול את הדרך לשובם של תושבי הצפון ליישוביהם, ובלבד שתתלווה לכך שורת מנגנוני ביצוע ממשלתיים לשיקום ותשלום פיצוי הולם, שיהיה בהם כדי לשכנע כי התושבים אינם ניצבים לבדם מול אתגר החזרה לשגרה. במלים אחרות, הסדר דיפלומטי עדיף שבעתיים על מהלך מלחמתי לשינוי היוצרות בגבול הצפון.

אזהרה אייקונית

על-רקע זה ובניתוח שבדיעבד, יש מקום לתהות בדבר ההיגיון שהינחה את בכירי מערכת הביטחון הישראלית, כאשר הניחו על שולחן הממשלה הצעה קונקרטית למתקפת פתע נגד חיזבאללה, ימים ספורים לאחר טבח ה-7 באוקטובר. רעיון "גאוני" זה, שככל הידוע לווה במחלוקות קשות בקרב צמרת מקבלי ההחלטות בישראל, מצטייר ממרחק הזמן כבלתי רציונאלי, שלא לומר הזוי. כלום לא נלקחה בחשבון ההיתכנות לסיבוכה של מדינת ישראל במלחמה רב-זירתית, בואכה מערכה אזורית? לא זו בלבד שהיה מדובר ברעיון עיוועים, אלא שעצם העיסוק בו מציף הרהורים נוגים בדבר חשיבה אסטרטגית לקויה ומסוכנת, שהנחתה את בכירי מערכת הביטחון בתזמון שאין מורכב ממנו. טוב שיוזמה זו נבלמה בעודה באיבה, על-ידי ראש הממשלה.

ייתכן שיש באירוע זה כדי להאיר באור אחר את משמעות אזהרתו האייקונית של נשיא ארה"ב ביידן DON’T, אשר התקבעה בתודעה הבינלאומית כ"דוקטרינה" (יצויין כי ביידן עשה שימוש באזהרה זו לראשונה כלפי רוסיה בהקשר למלחמה באוקראינה), כמכוונת להרתיע את חיזבאללה ואירן מפני פתיחת חזית שנייה מול ישראל. בחשיבה של "הפוך על הפוך" ובמתכונת של "איפכא מסתברא", ניתן להעלות סברה לפיה מהלכו הדרמטי של הנשיא האמריקני אשר כלל גם שיגור ארמדה חסרת תקדים למזרח הים התיכון, נועד בראש וראשונה למטרת ריסון הלהיטות של גורמים ישראלים לייזום מתקפה על לבנון, כאשר הרתעת חיזבאללה ואירן היו בבחינת יעד משני בחשיבותו.

כך או אחרת, חובתה של מערכת הביטחון שיהיו בידיה תוכניות מבצעיות מעודכנות וזמינות למימוש, בהינתן תרחיש קיצון שיחייב מהלך צבאי ישראלי נגד חיזבאללה, בבחינת "כלו כל הקיצים". אולם ככל שמהלך הדברים מתאפיין במתאר של מעין "מלחמת התשה", הגיוני שאורך הנשימה האסטרטגי של מדינת ישראל, יתעל את מקבלי ההחלטות הישראלים להעדיף הימנעות מדרדור המצב לעבר מלחמה כוללת.