פרשת "במדבר" - "והיה העקוב למישור"

בקוראי את הפסוק הראשון בפרשה "וַיְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶאֱמוֹר בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד" אינני יכול להיחלץ ממציאות חיינו היומיומית של מדינה מדממת, הממסגרת כל יום עלומים יפים של בני עשרים במודעות אבל ומטמינה באדמתה לנצח נצחים פרחים יפים, שחלמו על אוניברסיטה, על בניית משפחה והבאת חיים חדשים. האם על מציאות חיים מדממת זו דִּבֵּר ה' אל משה באוהל מועד, על ארץ בה תזרח השמש והכלניות והחצבים יפרחו בניר עוז ובנחל עוז ושוחט חמאסי חייתי ישרוף ויבזוז, יאנוס ויטבח במאות חברי קיבוצים נקיי כפים? אני נאחז בהפטרת השבוע מספר הושע פרק ב' פס' י"ז המבשר: "וְנָתַתִּי ...ְְלְךָ אֶת עֵמֶק הֶעָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה".

אני נאחז בתקווה, שנוסכת ההפטרה על הרמוניית חיים הצפויה לנו בארצנו היקרה, על "בְּרִית עִם חַיַּת הַשָּׁדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶֶמשׁ הָאֲדָמָה וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח וֶאֱרָשְׁתִּיךְ לִי לְעוֹלָם בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד" (שם, פס' כ'-כ"א) מצער, שהושע, שניבא בימי ירבעם בן יוהאש מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה סמוך לימים הקודרים של חורבן ממלכת ישראל הצפונית על כל עשרת השבטים, חווה את החוויות של שבירת ההרמוניה בין עם ישראל ואלוהיו.

הפרשה הראשונה בספר "במדבר" נושאת את השם "במדבר". הפרשה פורסת בפנינו את שלל ההכנות לקראת המסע בישימון ובצחיחות, וזאת עִם כל המשמעות ההיסטורית הגדולה ביותר במסע, שיש לעם ישראל בלב המדבר מהר סיני להגיע אל הארץ המובטחת - ארץ כנען וליישב אותה. ההכנה מחייבת מפקד של כל באי החברה הישראלית, כמתואר בפרק א' בפסוק ב' - "שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל לְמִשְׁפָּּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם בְּמִסְפָּר שְׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגֹּלְתָם".

ההפטרה פותחת במלים, המתארות את מפקד התושבים לשם הערכות בעלת המשמעות הלאומית - "וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׁרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר..."

המשותף לפרשה השבוע הפותחת את ספר "במדבר" ולהפטרה של השבוע הוא מפקד התושבים, כשהנביא הושע מוסיף נדבך שמימי למפקד בנוקבו במספר - "וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׁרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם...".

הנביא הושע מלווה את חיי עם ישראל בנבואותיו מימי השגב והעוצמה המדינית-צבאית-אימפריאלית עת מָלַך בישראל המלך ירבעם בן יהואש, גדול מלכי בית יהוא, עד תקופה השפל הקשה מנשוא - תקופת חורבן החיים הלאומיים של ממלכת ישראל הצפונית בימי אחרון מלכיה, הושע בן אלה.

הנביא הושע חוֹוֶה את מה שהעניקה ההצלחה המדינית והכלכלית וגם חווה את חורבן החיים הלאומיים של עשרה שבטים בימי המלך הושע בן אלה, שנעקרו מבתיהם בארץ המובטחת, אליה נשאו פנים כמתואר בפרשת השבוע. מציאות מנוגדת לפרשת השבוע מתוארת בהפטרה, בה יוצאים עשרת שבטי הצפון לעבר חיי גלות קשים מנשוא, כפי שמתואר בהפטרת השבוע.

הפטרת השבוע חובקת בחובה יריעה היסטורית הכוללת שיאי שגב מדיני-מעצמתי-צבאי ישראלי מרשים מאוד מצד אחד בימי המלך ירבעם בן יהואש, ומצד שני תיאור יריעת חיים שחורה וכאובה, בה אנו עדים להרס מוחלט של חייהם הלאומיים של כל בני עשרת שבטי הצפון בממלכת ישראל הצפונית, בימי המלך הושע בן אלה. ממלכת ישראל הצפונית יוצאת לגולה ברחבי ממלכת אשור בשנת 720 לפני הספירה, ובכך הקדימו את ממלכת יהודה, שתצא לגולה אחרי 134 שנים - בשנת 586 לפנה"ס.

הייחודיות של הפטרת השבוע באה לידי ביטוי בדרך בה מנתב הנביא הושע את מוסר ההשכל הפוליטי, בתיאורו במישוריות מטפורית את האישה הבוגדת, הפונה אל המאהבים - העמים האחרים ואליליהם. כאן סופגת האישה - עם ישראל - אכזבה קשה. כל מאהביה, או ליתר דיוק המתחזים לאוהביה נעלמו בעת מצוק. האישה מבינה, שאלוהים הוא שדאג לשבש את דרכה אליהם ואת דרכם אליה, ולכן היא מחליטה לחזור אל אלוהי ישראל.

גדולת אלוהי ישראל בהשיבו לחיקו את הבוגדת בו בכל שחידש ביוזמתו את הברית ומבטיח לה רק טוב, כמתואר בהפטרה בספר הושע בפרק ב' פסוק כ"א: "וֶאֱרַשְׁתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וֶאֱרַשְׁתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וֶאֱרַשְׁתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה..."

הבשורה של הפטרת השבוע, שנאמץ את דרך החיים, בה אין לנהל חיים תוך חזרה אל אירועים מצערים, שפקדו את חיינו בעבר, אלא מוטלת עלינו החובה תמיד לחתור למעבר ממצב גרוע אל עבר חיים חדשים מלאי תקווה כמתואר בפסוק י"ז - להפוך את עֵמֶק הֶעָכוֹר לְפֶתַח תִּקוְה.

אני מאחל לנו ערב פרשת "במדבר", שנצליח לחלץ את חייה של מדינתנו היקרה מֵעֵמֶק הֶעָכוֹר של מציאות חיים מדממת רוויית שנאה תהומית וכאובה בין חלקי אוכלוסייה לעבר פֶּתַח לְתִקְוָה כמתואר בפסוק י"ז בפרק ב'. תקווה לחיים חדשים, אותם ינווטו השלום בין העמים והאהבה בין האזרחים.

ואי אפשר לסיים בלי המשאלה, שעמק העכור בעזה תחתית, בה כלואים בנינו ובנותינו, יהיה לפתח תקוה, תקווה שכל חטופינו ישובו בשלום לביתם. הגם שאני חושש, שאלו שנותרו בחיים, הם מתים בנפשם ופצועים בגופם מעינויים וייסורים יומם וליל בגיא ההריגה בעזה תחתית.