"יומין דעקא"

מובא בשם בעל "המאור והשמש" (ר' קלונימוס אפשטין מגדולי אדמורי תנועת החסידות) על התורה והמועדים על פרשת פנחס הנקראת לרוב בימי בין המצרים, שימי בין המצרים כ"ב הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב שקולים כנגד כ"ב הימים שבין ראש השנה להושענה רבה.

מובהר עוד שהימים שבין י"ז תמוז לתשעה באב הם בהעלם, והימים שבין ראש השנה להושענה רבה הם גלויים. ר' צדוק הכהן מלובלין מחבר הספר 'פרי צדיק' על התורה והמועדים מגלה לנו גילוי מעניין לייחודם של ימי בין המצרים, שלכל יום בכ"ב הימים יש תפקיד מסוים, ולכל יום יש ייצוג של אות אחרת מעשרים ושתיים האותיות של הא' ב' העברי. שלושת השבועות כמכלול מייצגים את כלל האותיות שנכתבו בהן התורה, ובתוכה גם המצוות שנכתבו אף הן בכל האותיות הללו. כל יום מייצג שלב נוסף בתיקון האומה. ולכל אות יש את המשמעות המיוחדת שלה.

היום הראשון י"ז בתמוז מייצג את האות א'. באותו היום נשתברו הלוחות הפותחות באות אלף "אנוכי". היום האחרון תשעה באב מייצג את האות האחרונה ת', שבאה מהפסוק המסמל את החורבן - "תם עונך בת ציון" (איכה ד', כ"ב).

לאחר שנחרב בית המקדש בעקבות חמתו של הבורא על חטאי עם ישראל שהביא לאבל על ירושלים אמרו חז"ל במסכת תענית (ל', ע"ב): 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה".

חכמינו מדגישים שצריך להיות "מתאבל" על ירושלים. להרגיש את האבל בליבו כאילו מתו מוטל לפניו. על הפסוק באיכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (א', ג'), מובא במדרש איכה (א', כ"ט) שימי בין המצרים - יומין דעקא - ימים של צרות, ימים של צער ומיצר. בימים אלו יש לשטן כוח ושליטה חזקה יותר משאר התקופות בשנה. לכן ביכולתו לשלוט על עם ישראל בתוקף מידת הדין. לכן ביטאו זאת חז"ל בהגדרה יומין דעקא, ימים שהשטן בא להצר את צעדיהם של עם ישראל ולהילחם בעם מכוח מידת הדין. ומובא בספר גבורות ה' למהר"ל (פר' מ"ו): "שני הזמנים שהם חודש ניסן ותשרי הוא זמן ממוצע, זמן שווה, שהרי היום והלילה שווים, הקרירות והחמימות בשווה, בשביל שאין הזמן יוצא לשום קצה ראוי שיהי מוכן לקבלת הקדושה ביותר. אבל זמן אשר הוא יוצא לקצה מן הקצוות אינו מיוחד לקדושה האלוקית. הוא מוכן להיות היפך הקדושה, כמו תשעה באב ועשרה בטבת שאלו החודשים המיוחדים להתנגד לקדושה האלוקית".

המהר"ל בספרו "נצח ישראל" (פר' ח') מציין בדבריו: "שאין לך קצה יותר כאשר הוא בתמוז ובאב שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. זהו הזמן שהוא היפך הזמן המיוחד לישראל". על כן יש כוח לשטן להתגבר ולהצר לישראל עד החרבת הבית הגדול והקדוש. ככול שמתקרבים הימים שבקצה ימי החמימות מתגבר יותר כוחו של הסיטרא אחרא. עד שמגיע היום החמור ביותר, שאז נשרפו שני בתי המקדש ולכן אנו מתאבלים בו בכול דיני האבלות.

אך מה שמתמיה מאוד ביום חמור זה, מה שנפסק בשו"ע או"ח (סימן תקנ"ט ס"ג): "ליל תשעה באב ויומו יושבין בבית הכנסת לארץ עד תפילת מנחה". משמע שמחצות היום מותר לשבת ע"ג ספסל, ומתחילים להקל בדיני אבלות בחצי היום. דבר זה מאוד תמוה, איך מתחילים להקל בדיני אבלות בחצי היום, הרי ראוי היה להוסיף ולהחמיר בדיני אבלות כי בזמן הזה הציתו שונאנו את האש בהיכל, וכפי שמובא בשו"ע (סימן תקנ"ח ס"א): "בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום העשירי, ומנהג כשר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי".

אלא שראיתי את תשובת "הברכי יוסף" בסימן (תקנ"ט סק"ז) הדן על יום זה כזמן לידתו של המשיח: "כי במנחת ט' באב נולד המשיח הנקרא מנחם...ומזה הטעם לא מיחו חכמים על רבות בנות דאחר חצות מתעסקות בכול כוחן לכבד הבית ולתקן המיטות..."

עוד תשובה מעניינת מצאתי בספר "מזמור לדוד" (מאמרים על פרשיות השבוע ומועדי השנה שכתב הרב דוד כהן ראש ישיבת חברון) בשם הגר"א מהספר "אמרי נועם" (על מסכת ברכות וחלקים ממסכתות עירובין, ביצה וראש השנה), שנפילה כה גדולה המגיעה עד הדיוטה התחתונה מורה על גאולה. כי כאשר מגיעים ישראל עד המדרגה השפלה הזאת של "נפילה לא תוסיף קום" (עמוס ה', ב'), הרי זה סימן לגאולה של "קום בתולת ישראל", שהתכלית היא לטובתם ותועלתם של עם ישראל לזכך ולטהר אותם.

אם כן באותו הזמן שהייתה הנפילה הגדולה שלא תוסיף לנפול עוד, זהו הזמן המיוחד שבו נולד המשיח. מתוך האבלות והנחמה של "יומין דעקא" עולה ומתגלה הגאולה המביאה בכנפיה את הישועה לעם ישראל.