בינתיים באמריקה, מה בעצם מצב המרוץ לנשיאות

איך הרוח מבדרת את שערה של האריס? נמנה כמה דברים מובהקים. 1. כסף - הרבה מאוד תרומות זורמות לקמפיין שלה. זה גם מנוע וגם סימן. מנוע, כי בכסף אפשר לעשות דברים. סימן, כי זה מלמד על תחושת ביטחון של תורמים שיש טעם להשקיע. 2. מה שמוביל לדבר המובהק ביותר - התלהבות. שימו לב לזה: בתחילת יולי, רק 37% מתומכי המפלגה הדמוקרטית אמרו שהם ״נלהבים״ ממועמדותו של ג׳ו ביידן. בתחילת אוגוסט, 81% מתומכי המפלגה אומרים שהם ״נלהבים״ ממועמדותה של האריס. זו קפיצה דרמטית. זו סגירת פער מול ההתלהבות שטראמפ מייצר בקרב תומכי המפלגה שלו (85%). 3. האריס משפרת ביצועים לעומת ביידן בקרב מיעוטים, שחורים והיספאנים. אבל יש לה עוד הרבה לשפר בהשוואה לבחירות 2020. כלומר, הפוטנציאל קיים, אם תצליח לממש אותו.

מה עוד משחק לטובתה? בחירתו של טראמפ לסגן נשיא מתגלית כמשגה אלקטורלי. ג׳יי די ואנס, נכון לעכשיו, רחוק מלהרשים, וסוחב על גבו שלל התבטאויות ותצלומי עבר שלא מחמיאים לו. רמת האמון בו נמוכה למדי, והאפקטיביות שלו כדובר בקמפיין כרגע נמוכה. במקום שיוכל להמריא איתו, טראמפ נדרש קצת להסתיר אותו, להקטין אותו. ובמקביל, להאריס עוד יש לפניה הזדמנות לבחירה בסגן נשיא שיוסיף לה נקודות בשתי דרכים. ראשונה - הוא יבוא ממדינה מתנדנדת ויחזק אותה שם (פנסילבניה, אריזונה, הן שתי מועמדות בולטות). שנייה - הוא ייראה טוב יותר, מוצלח יותר, מג׳יי די ואנס. כלומר, יוסיף יתרון לטיקט הדמוקרטי לעומת הטיקט הרפובליקני.

ולהאריס עוד יש לפניה גם ועידה, בעוד קצת יותר משבועיים. ועידה מספקת שבוע של סיקור תקשורתי נרחב, של התלהבות, של נאומים שמקבלים תשומת לב, של התרגשות. הוועידה הדמוקרטית עשויה לתת להאריס עוד דחיפה קלה למעלה, ממש על סף תחילתו של קמפיין הסתיו בספטמבר. כלומר - לפחות שני אירועים ידועים מראש, בחירה בסגן והוועידה, שהאריס תמנף כדי שהזרקור יאיר עליה. פתאום, וזה דבר שטראמפ מאוד לא רגיל אליו, המועמד הרפובליקני הוא זה שצריך להיאבק כדי להזכיר שגם הוא עוד במרוץ. פתאום, וגם אנחנו לא רגילים לזה, טראמפ הוא לא המועמד ששואב כל גרגר של סיקור ותשומת לב.

אז למה טראמפ בכל זאת המועמד המוביל? ריי טקסרה כתב מאמר מעניין שמנסה להסביר למה. כותרתו: ״עזבו את ה׳הייפ׳: אלה עדיין בחירות של מעמד העובדים״. אם הוא צודק, הקמפיין של האריס לא מכוון למקום הנכון. ״נראה שקמפיין שמכוון למעמד הפועלים הוא מה שנדרש״, כותב טקסרה. ״אבל עד כה אין אינדיקציה קטנה שזה מה שהקמפיין של האריס מתכוון לעשות. תזכיר של הקמפיין שהופץ באופן נרחב מתאר את המועמדות של האריס ככזו שבנוייה על ׳קואליציית הבוחרים של ביידן-האריס׳ ומזכיר מצביעים שחורים, מצביעים לטיניים, מצביעים ילידים, נשים ומצביעים צעירים. מצביעי מעמד הפועלים בולטים בהיעדרם בתזכיר״. טקסרה מציע שהאריס לא תוכל להעלות את התמיכה בה בקרב שחורים והיספאנים, משום שהיא מתייחסת אליהם כמצביעי מיעוטים, ולא כמצביעים ממעמד הפועלים.

ובמילים אחרות: היא מכוונת לקמפיין שבנוי על סנטימנט תרבותי מסוג אחד, בעוד שהתמה העיקרית של הבחירות נוגעת לסנטימנט תרבותי מסוג אחר. היא מכוונת לקמפיין שקורא לשחורים להצביע כמו שחורים. הוא - טראמפ - מכוון לקמפיין שבו שחורים ממעמד הפועלים יצביעו כמו מעמד הפועלים.

עד כמה חשובה האבחנה הזאת? היא חשובה מאוד. מצביעים שחורים הם לפחות עשירית מהאוכלוסייה בכמה מהמדינות שיש להן פוטנציאל גבוה להכריע את גורל הבחירות. כך פנסילבניה, כך מישיגן, כך פלורידה. יש להם השפעה ממשית גם במדינות כמו ג’ורג’יה וצפון קרוליינה, שהתוצאות בהן היו צמודות בעבר. קרי, שחיקה, גם קטנה, בתמיכת השחורים במפלגה הדמוקרטית, עשויה לשבש את התחשיב הדמוקרטי - ושחיקה כזאת ניכרת בקרב מצביעים שחורים, בעיקר צעירים. שחיקה שלא קל לתת לה הסבר. אם ההסבר הוא העדר התלהבות מביידן - ייתכן שהאריס תוכל לשנות את המגמה. אם ההסבר הוא מעבר מהצבעה מסורתית של שחורים להצבעה מעמדית של עובדים - ייתכן שהאריס פועלת הפוך מכפי שהיא צריכה.