אלול כבר כאן, והוא תובע אותנו ביתר שאת לחשבון נפש, בראש ובראשונה חשבון הנפשות שאיבדנו השבוע: אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי, הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, ועדן ירושלמי, כולם ה' יקום דמם הטהור. שישה מחטופינו, שלמדנו להכיר אותם והתפללנו יום-יום להצלתם, שקיווינו כל-כך להחזירם בחיים לחיק משפחותיהם. שישה ששרדו בגבורה את אימי-השבי כמעט 11 חודשים, ודווקא כשחיילינו היו כבר קרובים אליהם - נרצחו בדם קר ע"י מחבלי חמאס, בגלל מה שהוגדר ע"י החמאס כ"הנחיות קבועות" לאמור: "ברגע שמזהים את חיילי צה"ל מתקרבים - יש לרצוח את החטופים". הלב מתכווץ לנוכח הרצח האכזרי הזה, התפילה הקבועה עבורם נתקעת בגרון כשהפה מדלג בכאב על שמותיהם, וגם השאלה האם יכולנו להצילם באמצעות "עסקה" צפה ועולה מאליה, וטוב שכך.
אני יודעת שנהגנו נכון כשהפעלנו את מלוא כובד משקלנו נגד העסקה, ובכל יום שעובר, ועם כל ידיעה נוספת שמגיעה (כמו למשל הידיעה בתקשורת האמריקנית, על תוכנית סינוואר להבריח את החטופים דרך מנהרות פילדלפי לאירן, או כמו למשל הסרטון של
בני גנץ כרמטכ"ל, מסביר ששליטה בציר פילדלפי לאורך עשרות שנים היא, ורק היא, הדרך למנוע הברחות מאסיביות של נשק לרצועה) אני משוכנעת בכך יותר, ויודעת שאסור לנו להפקיר את ביטחון המדינה כפי שלוחצים עלינו לעשות. ועדיין טוב שהשאלה עולה וכואבת ומטרידה, וטוב שהבירור נעשה מחדש, גם אל מול המחיר הכואב הזה. הייתי מצטערת מאוד אם משהו בתוכי לא היה שואל שוב את השאלה, בכאב פנימי אמיתי. והייתי מצטערת שבעתיים אם הייתי נשברת מהשאלה הזו, ומאבדת את המצפן אותו רכשתי בהרבה דם ודמעות לאורך 30 שנות אוסלו.
"ויאמר: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה" - צועקות המודעות בשחור מעל דפי העיתונים שלנו. תקציבי עתק מושקעים עכשיו בקמפיין-האשמה הופך-בטן בתקשורת הדתית והחרדית, במטרה לייצר יסורי-מצפון בקרב הציבור הזה ונבחריו, אלה שמצילים היום את מדינת ישראל מאסון הנסיגה וההתקפלות, ולגרור אותם-אותנו לעסקת-דמים איומה ש"עסקת שליט" תחוויר לעומתה. מוטב היה לו מארגני הקמפיין הזה היו לוקחים את המודעות השחורות והזועקות שלהם אל טקס האזכרה הממלכתי שנערך השבוע ל
שמעון פרס ז"ל, מאדריכלי אוסלו. כל כך הרבה קורבנות-אוסלו נרצחו כאן השבוע: במנהרות בעזה, בכביש בהר חברון, וזה בלי למנות את עשרות קורבנות-אוסלו שנחסכו מאיתנו, בניסי-נסים וברחמי שמים: בכרמי צור, בצומת גוש-עציון, בפתח הישוב עטרת, ובישובי קו התפר שניצלו בנס מפלישת מחבלים בסגנון שבעה באוקטובר. כולם-כולם קורבנות הסכם הדמים ההוא, והסכמי-המשך שדרדרו אותנו עוד ועוד אל התהום, זו התהום אליה אסור לנו להידרדר שוב.
חשוב לזכור: למנהיגים שהביאו עלינו את
הסכם אוסלו, אותו הסכם שהכניס לארצנו המוני מחבלים, חימש אותם בנשק, העניק להם חבלי-ארץ בהם יוכלו להתעצם צבאית ללא שום התערבות מצדנו, הקים להם שלטון ונתן להם מעמד בינלאומי - לאותם מנהיגים עומדת במידת-מה זכות-החפות: הם אולי רשאים היו להאמין (למרות כל הזהרותינו), שמכל זה יצמח שלום ולא טרור. לנו, אם חלילה נבחר ללכת בדרכם, ולשוב ולאפשר את כל זה ברצועת עזה - לנו לא תעמוד הזכות להיות תמימים, כי הרי אנחנו כבר יודעים. ועכשיו, יש מי שמנסים להשכיח מאתנו, לבלבל אותנו, לעוור את עינינו עם אותן מודעות שחורות.
לנוכח הקמפיין השחור הזה שמושקע ישירות בנו, כדי "לקפל" אותנו, אני נזכרת בדברים שכתב
אורי אליצור ז"ל אל מול קמפיין דומה, שלמרבה הצער הצליח - קמפיין
גלעד שליט. וכך כתב אז אורי: "גלעד שליט מוחזק בשבי שנה שלמה בגלל אימא של יוסק'ה גרוף. זה היה מזמן, לפני 25 שנה, אבל אימא של יוסק'ה אמרה שהיא תהפוך את העולם, שהיא תילחם כמו לביאה על הגור שלה, שהיא תגיע עד ראש הממשלה, תעשה לו את המוות ולא תעזוב אותו. היא אמרה שלא יהיה לו רגע שקט, עד שהוא יחזיר את הבן שלה מהשבי. היא אכן הגיעה ולא נתנה מנוחה, והשיגה את שלה. ואחרי ההחלטה על עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו כ-1,500 מחבלים תמורת שלושה חיילים שלנו, אמר
יצחק רבין בכנות: "אסור היה לעשות את העסקה, אבל לא יכולתי לעמוד מול האימהות".
"אלמלא העסקה ההיא שיצחק רבין עשה למרות ששיקול-הדעת שלו אמר שאסור לעשות, סביר שתג-המחיר של היום היה עשרה או עשרים מחבלים תמורת אחד, וגלעד שליט היה משוחרר כבר מזמן. יכול להיות שהוא בכלל לא היה נחטף" - כתב אז אורי ז"ל, והוסיף: "אימא של גלעד משלמת היום את המחיר על ההתחשבות-הלא-צלולה בדעתה של אימא של יוסק'ה. היא יכולה לומר: "עכשיו תורי להעלות את המחיר, ואחר כך שאימא אחרת תשלם את המחיר עלי". מותר לה לומר את זה. מותר לה לומר כל דבר, אבל לראש הממשלה אסור להקשיב לה".
אנחנו כן מקשיבים, שוב ושוב נפגשים ומקשיבים, אבל בצד ההקשבה אנחנו גם זוכרים ומזכירים לעצמנו שעכשיו זו המשמרת שלנו. עכשיו אנחנו אלה שאסור להם להגיד "לא יכולתי לעמוד...". אסור לנו לעשות טעויות היסטוריות, אסטרטגיות: אסור לנו לאפשר לרצועת עזה לחזור להיות בסיס טרור נגדנו. אסור לנו לאפשר לבסיס הטרור שבנה החיזבאללה בלבנון להישאר על-כנו, חובתנו להשמיד אותו. אם הוא יופעל נגד מדינת ישראל גם בעוד שנים, כי אנחנו לא נעשה היום את הנדרש ואת הניתן כדי להשמידו - זה עלינו ובגללנו, גם אם כבר לא נשב בכנסת או בממשלה.
עכשיו אנחנו "זקני העיר" ואנחנו אלה שצריכים להיות בטוחים ש"ידינו לא שפכו", גם אם הדמים המרובים הללו של אחינו ישפכו בתקופה מאוחרת יותר. זו האחריות המונחת לפתחנו. ואסור לנו לאפשר את המשך קיומו של בסיס הטרור האוסלואידי שנבנה ביהודה ושומרון, הוא הגיע לממדים שאסור לאפשר לו להמשיך להתקיים לצדנו. לא אנחנו יצרנו את כל אלה, אבל המציאות הנוראה שהורישו לנו קודמינו מתפוצצת לכולנו בפנים עכשיו, במשמרת שלנו, ולכן עכשיו חובתנו לתקן תיקון אמתי, אסטרטגי, שיציל את העם ואת המדינה מאסונות נוספים. זה מאה אחוז עלינו, לא נוכל להתעלם, לא נוכל לומר "לא יכולתי לעמוד", ואסור לנו להיחלש.
ובעצם אפשר להיעזר במודעה השחורה עצמה, לאחוז אותה מול עינינו ולהיזכר בקול דמי אחינו ואחיותינו הצועקים אלינו מן האדמה: מאדמת יער רעים, מאדמת בארי, מאדמת כפר עזה, ושדרות, ואופקים. וגם בקול דמי אחינו-חיילינו שנפלו במסירות במלחמה נגד החמאס בעזה, ואלה שלא הספיקו להילחם כלל לפני שנטבחו. קול דמי אחינו צועקים אלינו ומצווים עלינו: לא עוד! לא עוד להפקיר חבלי ארץ לאויבינו האכזריים, לא עוד לאפשר להם לבנות שם אימפריה של טרור.
"כי תקרב אל-עיר להילחם עליה... ואם לא-תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה" - על המילים האלה בפרשתנו אומר רש"י: "הכתוב מבשרך, שאם לא תשלים עמך, סופה להילחם בך, אם תניחנה ותלך" - דומה שהדברים נכתבו ממש לימינו אלה, דברים פשוטים וברורים לכל בר-דעת: עיר שאינה רוצה בשלום אתנו, אם נניח לה ונלך ממנה - ודאי תילחם נגדנו. המילים הללו, שנכתבו לפני אלפי שנים בתורתנו הקדושה, המילים הללו אינן מתארות את טעמה הנורא של המלחמה הזו ש"סופה להילחם בנו", אבל מילים מקבילות, ששבו ונכתבו בשלושים השנים האחרונות, ובשנה האחרונה במיוחד, בכל כך הרבה דם, ואכזריות, וזוועות בלתי-נתפסות, מילים מקבילות אלה שדמם צועק, אוי כמה הוא צועק אלינו מן האדמה, מחדדות לנו כחרב חדה, את המשמעות הנוראה של "אם תניחנה ותלך". אין ספק: "קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה", צועקים ממש!
ואם נתקדם עוד פסוק אחד, נמצא את ההמשך המעודד: "ונתנה ה' אלוקיך בידיך". כך אומר רש"י: "אם עשית כל האמור בעניין, סוף שה' נותנה בידך".
אמן ואמן, חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו!
