שנה לטבח שבעה באוקטובר ולחיים במלחמה

לקראת שבעה באוקטובר, נשלחה בקבוצות הוואטסאפ של הורי התלמידים השאלה: "מחר באים עם חולצות לבנות?". זו המציאות שלנו, אליה גדלנו ולתוכה אנו מגדלים את ילדינו. אנחנו עם שמתורגל בימי זיכרון, מכירים בעל פה את ריטואל הטקס שנפתח ביזכור ומסתיים כשכולם על הרגליים שרים את התקווה.

אבל שבעה באוקטובר איננו עוד זיכרון. הוא פצע פתוח שממשיך לדמם כשהמלחמה בעיצומה. קהילות שלמות מפונות מביתם, תושבי הצפון מתמודדים עם איומים יומיומיים, החברה הישראלית משוסעת ותושבי העוטף טרם החלו בשיקום הארוך. ובראש כל הרשימה, עומדים 101 חטופים וחטופות, אחינו ואחיותינו שעוד לא חזרו הביתה מהמנהרות החשוכות של החמאס. בשבילם כל יום הוא שבעה באוקטובר, ואנחנו לא באמת יכולים לסכם כל עוד הם שם.

כמחנכים של בני ובנות נוער ישראלים יש לנו תפקיד כפול. עלינו לתת מקום לכאב החי שזועק מבפנים, ובמקביל לצפות מהם לפעול לשינוי ולדחוף אותם לפעול למענו. יש לעצור, להקדיש את מלוא החשיבות לנושא ולהתייחס במשך יום שלם לחיים שלנו בשנה האחרונה, מאז היום ששינה אותנו לתמיד.

נלמד על אירועי היום הנורא, נזכור את הנפגעים ואת מעשי הגבורה שגילו אמיצי לב אל מול הרוע שפגשו פנים אל פנים. ביחד, נזכיר את הקרובים שנרצחו ונפלו באסון הכי גדול שידענו כמדינה. נקדיש את הזמן לשתף במה עברנו השנה באופן אישי ולאומי: נדבר על הפחד הקיומי שנוכח בחיינו מאז, על ההתגייסות האדירה של העורף, על התגייסות המילואימניקים שלרגע לא היססו ולבשו את המדים, על רעש האזעקות והמרחבים המוגנים, על השיח הציבורי המקוטב ועל ההפגנות למען השבת החטופים.

חשוב להרים על נס את תפקידם הקריטי של בני הנוער, דווקא בתקופה הזו. ההתנדבות בחקלאות ועם אוכלוסיות מפונים, הפעילות להחזרת החטופים והיוזמות שצמחו מדור העתיד שלנו למען החברה הישראלית הן מקור של תקווה. בני הנוער מראים לנו עד כמה יכול להיות משמעותי כל פרט ופרט במאבק הזה, וכיצד כל פעולה, קטנה ככל שתהיה, יכולה לתרום לתהליך השיקום הכללי.

לא נותר אלא לקוות שבעוד שנה מהיום, נוכל להביט אחורה קצת שלמים יותר. שנוכל לעבור יחד לשלב השיקום ועיצוב הזיכרון. דרך ארוכה מאוד עוד לפנינו, כרגע חשוב ונדרש לחיות את הכאב שלא הסתיים, כדי שנוכל לפעול לעצירתו. ביחד, נוכל למצוא את הכוח להמשיך קדימה, לבנות עתיד ולדמיין את חיינו במקום הזה, שלנו, בביטחון.