מדוע המילה רווחה גורמת לי פריחה

מזה שנים אני שומע אותה, במקומות ובזמנים שונים, תמיד באותו הקשר - מצוקה. מכאוב. מחסור. עוני. כאב. אלימות. על-פי רוב בשאלה שלאחר מעשה קשה/רע/ מזוויע - "איפה הייתה הרווחה?". זו שאלה רטורית. שאלה פתוחה כמו פצע.

רווחה מהדהדת מחסור ב"כוח אדם". בתקציב. במענים. בפתרונים. בפתרונות. בתיקים שמעלים אבק. באנשים שאף הם, כמה נורא, מעלים אבק, אפופים קורי עכביש של הזנחה. שקופים מכדי להיראות. אילמים מכדי להישמע.

אני פורח מהמילה רווחה. ממש חש את האבעבועות האדומות, המגרדות, פורחות ככלניות וכפרגים בעונתם, בנפש, טורדות מנוחה. למה לא קוראים בזמן אמת את הכתובת על הקיר?
בשגרת החיים האפורים, המלאים מטלות, הפרעות קשב, הסחות דעת, אילוצים, דברים בוערים, דחופים יותר (לכאורה) המחייבים תשומת לב, סדר עדיפות המותיר את מה שכביכול "סובל דיחוי" לאחר כך. למחר. עד שזה כבר מאוחר.

כמה מוכר עד זרא המשפט "הוא היה מוכר לרווחה", "היא הייתה מוכרת לרווחה" - כמעט תמיד לאחר טרגדיה, כאשר אי-אפשר עוד לעשות דבר, שהרי את הנעשה אי-אפשר להשיב.
בקצה מסדרון צר, אפור, בחדר האחרון, קטן כצפוי, יושבת עובדת סוציאלית. ערימת תיקים על שולחנה. היא בוחשת נס קפה בכוס חד-פעמית. עוד מעט יצבא על דלת משרדה עוד "מקרה קשה", ידה תקצר מלהושיע.

היא תשמע, ברור, צעקה. תנסה להקשיב, אבל לא תוכל, כי תחילה עליה להרגיע אדם כאוב, מר, חסר סיכוי. אולי אובדני. כמה שביר המצב, כמה זהיר יש להיות כדי לא להיפצע כשהולכים בין שברי זכוכיות חייו של אדם שבור. במקרה הטוב (האם ייאמן כי ייתכן?) היא תצליח להסותו מעט. הדמעות ששוטפות את פניו יזלגו גם אל תוך עיניה. אין אדם עשוי מאבן.

היא תאפשר לו לדבר, ותקשיב, ככל שתוכל, אם בכלל, אם וכאשר. היא תציע לו את המעט שביכולתה להציע. זה לא יספק אותו, כצפוי וכמשוער. כעוס, הוא ייצא מהמשרד, אולי יטרוק את הדלת, יפטיר קללה, ייצא אל עוד יום אבוד.

ליבי יוצא אל העוסקים במלאכת הקודש של הצלת נפשות - פשוטו של הביטוי כמשמעותן המילונית של כל אחת משתי המלים המרכיבות אותו. כאשר מי מהעוסקים בה יוצאים בסיום יום העבודה הרשמי (שהרי מלאכות קודש אינן תחומות ואינן קצובות בשעות עבודה קבועות) מהמשרד, נועלים אותו ונוסעים לביתם, מה הם לוקחים הביתה? האם הם מסוגלים לחוש קצת רווחה, יודעים כי מחר יום חדש?