אדיסון סיפור אהבה

זיכרונות הילדות מירושלים בשנות החמישים והשישים (של המאה העשרים) באים אלינו תמיד מתוך ענן ורוד של נוסטלגיה. ידענו צנע, ידענו מגורים בתנאים צפופים, חיינו במדינה בראשית הקמתה. אך היום אנו טועמים מהצמר-גפן המתוק של הקולות, המראות והטעמים של הילדות.

קולנוע אדיסון עולה מן הזיכרון כחוויה בלתי נשכחת. הצפייה בסרט "אדיסון סיפור אהבה" (תסריט: נילי ערבות) מרגשת וקסומה.

מה היה לנו באותם ימים? טלוויזיה לא הייתה, גם לא טלפון...ידענו שיש פטיפון, כי לשכנים היה פטיפון שהשמיע שירים כל הזמן: "סבא פיקולינו". או "אבא'לה בוא ללונה פארק". בירושלים גם לונה פארק לא היה. היה לנו קולנוע אדיסון. כשצפיתי בסרט "אדיסון סיפור אהבה", הבנתי שזהו ה"סינמה פרדיסו" שלנו.

חוויה מעולם אחר

בעידן הטלוויזיה, ספריות הווידאו וה"נטפליקס", פחתו בתי הקולנוע. יש גם היצע רב של בילויים. בילדותנו, הקולנוע היה מקום הבילוי שלנו, ובכניסה כבר הצטיידנו בצ'יפס או פופקורן. אדיסון היה קולנוע ייחודי ממש. חוויה מעולם אחר.

היו בו 1,200 מושבים, היה בו יציע וגזוזטרות צפייה, וגם היה מיזוג אוויר מרכזי. הוא היה בתחרות מתמדת עם בתי קולנוע עדן, ציון ואוריון. כך זה היה בעינינו, אך לא בעיני נילי ערבות, שהקולנוע היה סמוך לבית מגוריה, ואביה אברהם עזריאלי היה המסריט. החוויות שלה מאותן שנים הן סיפורים פיקנטיים, ממש סינמה פרדיסו. אנו הילדים בעיקר הגענו לסרטים השונים (טרזן, פלש גורדון, מערבונים) והמבוגרים היו מגיעים גם להצגות תיאטרון וקונצרטים. לפעמים גם היו כרזות, שבישרו על כינוס גדול או ועידה גדולה במעמד אישי ציבור ו'אנשים חשובים'.

תמיד הבטנו בשלט המגולף באבן: "נבנה על-ידי מ. י. מזרחי ובניו" תרצ"ב (1932). למדנו שהאדריכלים היו דן ורפאל בן דור. התפעלנו בזמן הכניסה לקולנוע מווילונות הקטיפה הארגמניים, והסרט של נילי ערבות החזיר לנו את המראות. אפרופו, מראות הילדות, אל נשכח שהכניסה לקולנוע הייתה שופעת מראות גדולות בכניסה: כל הנשים המטופחות של אז עמדו ומדדו את שמלותיהן ואת התסרוקות מול המראות... אך גם אנו הילדים נהנינו לעשות פוזות מול המראות!

המופעים השונים, הקהלים השונים

לקולנוע היו קהלים שונים: אנו היינו אז בקהל הילדים וצפינו בכל הסרטים שנועדו לילדים (סרטי וולט דיסני וגם מערבונים), אך בערב הייתה מגיעה שכבת העילית של ירושלים לקונצרטים ולהצגות התיאטרון. נעים היה אז לשבת על מושבים מרופדים קטיפה אדומה, וזה לא היה אז באף קולנוע!

גם קהל העולים מארצות האיסלאם היו מוקסמים לגלות שפריד אל אטרש הגיע להופיע משיריו על במת קולנוע אדיסון. ולא עברו ימים וגם אום כולת'ום הנערצת הגיעה והופיעה לקהל מעריציה. בצד זה היו גם מופעים מרשימים של כוהנת המחול מרתה גרהאם, דני קיי והארי בלפונטה.

נילי ערבות מתארת הכל בצבעוניות רבה ובהתרגשות

אלה היו השנים הראשונות למדינה, הכל היה מכוון לערכים של תקומה, של תחייה לאומית. ונכון, הז'אנר של ההומור היה אז בראשיתו: קבוצות הומור כמו "המטאטא" וה"צ'יזבטרון" מצאו כאן במה לשעשע את הירושלמים שרצו להריח את הריח של העיר תל אביב.

סמוך לתיאטרון הייתה מאפיית אביחיל. דני אביחיל מתועד בסרט ומספר על הנהירה של הצופים לאכול לחמניות קלועות ושוקו, וגם על המאבק של החרדים בקולנוע אדיסון. הם הציתו לא פעם את המאפייה ואת הקולנוע. הוא מתבדח ואומר, שבכל מערבון היו עושים הפסקה בהקרנה כדי להוציא את הגופות שנורו בתוך המערבון... היו גם ימים יפים ש"הבימה" הציגה כאן את "מירלה אפרת" ואת "היהודי הנצחי" ואת "אותלו". ואילו תיאטרון "האוהל" הציג כאן את "החייל האמיץ שוו'יק" ואת "הכתובה". הקאמרי הציג כאן את "פונדק הרוחות". הוצגו כאן גם אופרות, מופעי מחול וגם מופע של קרקס.

נילי ערבות מספרת ברגש רב

התסריטאית נילי ערבות היא הדמות המספרת את הסיפור. הסרט נקרא לא במקרה "אדיסון סיפור אהבה", כיוון שהיא משלבת את אהבתה לקולנוע עצמו (ולחוויות ילדותה לצד אביה שהיה המסריט) עם אהבתה למוטוש, ילד בן גילה שליווה את הימים האלה בקשרי החברות איתה. סיפור האהבה הכפול הזה מרים את הסרט לגבהים של רגש ושל הזדהות הצופים. קטעי האהבה בין הילד לילדה מתוארים בסרטי אנימציה קצרים: הטיולים בחיק הטבע, הבילויים החברתיים. נפשה נקשרה בנפשו של מוטוש, אך יום אחד הוא נעלם. לא אעשה ספוילר ולא אספר למה הוא נעלם לכמה שנים, ואיך חזר שוב לחייה של נילי ערבות. רוצו לראות.

נילי מספרת גם על הילדים, שניסו 'להתפלח' לקולנוע, להתחבא בשירותים כדי לראות את המופע הבא, את המאבק של הסדרנים ב"טריקים" של הילדים.

משעשע אותה לספר איך אביה המסריט (אברהם עזריאלי) היה יושב ומגלגל מנואלה בגלגל ענק של סרט כדי להריץ את התרגום של הסרט. העבודה הייתה מייגעת, וכשהוא היה נרדם על מכשיר ההקרנה, כל הקהל היה בהיסטריה שהסרט נעצר. כל ניסיונותיו להחזיר את הסרט אחורה היו יוצרים היסטריה בקהל וגם פרצי צחוק. כשהפילם היה נקרע, הסרט היה נעצר לחלוטין. המסריט היה מגרד את הסליל של הסרט ומדביק את שני החלקים, כדי להמשיך בהקרנה. נילי לא שוכחת את הריח החזק של הדבק ואת גלגלי ההסרטה העצומים. אנו מזדהים וחשים את הריח הזה שב מן העבר.

המאבק של החרדים נגד הקולנוע

אלה היו ימי המנדט הבריטי, מתחים בין יהודים לערבים, אך גם בין דתיים לחילוניים. החרדים לא הסכימו שהקופות ייפתחו לפני צאת השבת. רבי עמרם בלוי היה מגיע עם חסידיו לחסום את התור בקופות ולמנוע רכישת כרטיסים.

נילי מתארת איך הקולנוע הלך ודעך עם השנים, ואז רכש את המקום הבעלים של ביתר ירושלים משה דדש, שניסה להביא קהלים של שוחרי הסרט ההודי והסרט הטורקי וכן סרטי זמר כמו "גריז". אני עדיין זוכר שראיתי את הסרט "גריז" באדיסון. דדש הצליח להביא לכאן גם את המחזמר "קזבלן" של הבמאי גיורא גודיק, בכיכובו של יהורם גאון.

ככל שהתרבו ספריות הווידאו ברחבי הארץ, פחת כוחו של הקולנוע. אנשים שכרו סרט וידאו וראו בבית. רווחה אז בדיחה, שלקוח נכנס לספריית וידאו, ובכניסה ביקש את הסרט "הפרסי הנדיב". אמרו לו: מדע בדיוני, קומה ב'.

הרצל חקק כתב בשיר על קולנוע אדיסון:

רָאִיתִי אֶת הַשֶּׁלֶט וְאֵלֶּה שְׁמוֹת.
בְּלִבּוֹ כְּתוּבִים בּוֹנֵי הַבַּיִת הַנִּשְׂגָּב.
בְּאַרְמוֹן יָפֶה זֶה שְׁמוּרִים זִכְרוֹנוֹת
וְלָהֶם אוֹר זָהָב. אֵש תָּמִיד.
הכֹּל יִהְיֶה לְסֶרֶט שֶׁיֻּקְרַן בֶּעָתִיד.
זֶה הַמָּקוֹם. קוֹלְנוֹעַ אֱדִיסוֹן שֶׁכְּבָר
נֶחֱרַב. יַחַד אָהַבְנוּ לְהַבִּיט
בְּיָפְיָם שֶׁל הַחַלּוֹנוֹת. הִשְׁקַפְתִּי כְּיֶלֶד
מִמְּעוֹנִי וְדָבְקָה לְשׁוֹנִי. אֵיזֶה
תֹּאַם מֻפְלָא. מַשְׁקוֹפֵי הָאֶבֶן הֶעֱנִיקוּ
לָנוּ הוֹד וְנִשְׁמַת תְּפִלָּה. קָרְנוּ פָּנָיו.

(מתוך השיר "ארמון נשגב")

סיפור של שתי אהבות גדולות

נילי ערבות מספרת בחן רב, מתגעגעת לשתי אהבותיה הגדולות: קולנוע אדיסון ומוטוש, אהבת ילדותה. בעצב רב היא מספרת על סופו של הקולנוע המיתולוגי: חסידי סאטמר רכשו את המבנה, והעירייה ביקשה למען "שימור אתרים" לשמר לפחות את החזית המיוחדת של התיאטרון, כדי לשמר את זיכרון העבר.

תמיד נוכל לעבור ברחוב ישעיהו ולראות את השלט המגולף: "התיאטרון נבנה על-ידי מ' י' מזרחי ובניו תרצ"ב". מתברר, שהתהילה בת חלוף היא. וכבר אמר חכם יווני: "התהילה שבירה ובת חלוף. בניגוד לזאת, המידות הטובות זוהרות תמיד."~ גאיוס קריספוס. מה נאמר ומה נדבר, אכן הנוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם, זו ההתפעמות הבלתי נשכחת.