לא על האינטרסים לבדם

אנחנו עוסקים מעט, אם בכלל, בתמיכה הנוצרית האמריקנית המאסיבית בדונלד טראמפ ממניעים ציוניים. טעות. במחלקות למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים, כמו גם במשרד החוץ, בוחנים את היחסים עם אומות העולם כמעט אך ורק במישור האינטרסים הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים. האדם המערבי חונך לחשוב באופן רציונלי, ולהתייחס לאמונותיו הדתיות כשריד עבר או עניין פרטי שאינו קשור לניהול ענייני המדינה. כך גם ביחס למיתוסים, הסיפורים המכוננים של האומות. המישור התרבותי נדחק לקרן זווית בניתוח השיקולים המנחים את קובעי המדיניות.

לא כך ביחס לאישיות האדם הפרטי. כאן מביאים בחשבון את החלקים הלא מודעים שבאישיותו, חלומותיו ותשוקותיו, יחסיו עם הוריו, טראומות בעברו ורכיבים סמויים נוספים המשפיעים יותר מאלה הגלויים. אז כיצד מתעלמים מכך בבואנו לשאת ולתת עם אומות אחרות? חשבו עלינו. האם אפשר להבין את מדינת ישראל ללא הרכיב המרכזי של האמונה היהודית, ללא התייחסות לכרטיס הביקור התרבותי שלנו - גורד השחקים הטקסטואלי והאינטלקטואלי האדיר שבנינו באלפי שנותינו, ללא ההיסטוריה הארוכה שלנו על שלל הטראומות והתקוות שאספנו במהלכנו לתודעתנו הקולקטיבית?

כשנכנסתי ללשכת השגריר, מילאתי קיר בספרי היסוד שלנו: תנ"ך עם מפרשים, שישה סדרי משנה, תלמוד, מדרש, זוהר, פילוסופיה יהודית, ספרי מוסר, ספרי שאלות ותשובות בהלכה - זאת לצד ספרות עברית עכשווית, שירה ופרוזה ומחקר. לבני שיחי - פוליטיקאים, דיפלומטים ואינטלקטואלים - נהגתי להציג את הספרים ולספר על תרומתם להווה הישראלי. העובדה שאנו מדברים בשפה עתיקה ויכולים להבין טקסטים בני אלפי שנים, אינה קוריוז פולקלוריסטי, אלא היא מאירה את התנהלותנו בגיא צלמוות של ההיסטוריה אז והיום. אמרתי להם, שאם ברצונם להבין את ישראל, עליהם להביא בחשבון גם - לא רק! - את המטען התרבותי ההיסטורי האדיר הזה, שחי ופועל כל העת בתשתית קיומנו כחברה וכאומה.

כך עשיתי גם ביחס לאיטליה: חזרתי לספרי היסוד שלה ובראשם "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי שעם פרסומה בראשית המאה ה-14 החל תהליך בן מאות שנים לקראת גיבושה של תודעה לאומית איטלקית. למדתי את ההיסטוריה האיטלקית המיוחדת, המשפיעה עד היום על הפוליטיקה הפנימית ועל מדיניות החוץ האיטלקית. גם בהקשר הרחב, אירופה אומנם חילונית, אבל הנצרות מוסיפה להתקיים בתשתית החיים המערביים, לאו-דווקא כדת, אלא כתרבות. הצליבה היא טראומה עמוקה בתוך הלא-מודע הקולקטיבי האירופי וכך מקומם של העם היהודי והתנ"ך. מדינאי הניגש לשאת ולתת עם המערב רק על בסיס מטריאלי של אינטרסים, מבלי להביא בחשבון את הרכיב התרבותי באישיות הקולקטיבית המערבית, עלול להגיע למסקנות שגויות ולטעות בכוונותיהם של בני שיחו.

בארה"ב הנצרות היא רכיב מרכזי המשפיע על החברה האמריקנית הרבה יותר מאשר באירופה. אנחנו חייבים להבין זאת לעומק כדי לנהל את יחסינו הפוליטיים, הצבאיים והמדיניים עם ארה"ב באופן מיטבי: אינטרסים מטריאליים, הכוללים כלכלה וביטחון, הם חשובים, אבל גם ערכים משותפים ואמונה, וכמובן סיפורי יסוד מכוננים משותפים לנו ולהם.

בשבת שעברה ציינו 107 שנים להצהרת בלפור, שדיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כשבוחנים את הסיבות להצהרה, מצביעים בעיקר על כך שבריטניה הייתה מעוניינת בגורם ידידותי ליד תעלת סואץ שהייתה הפתח להודו (שבאותו זמן נשלטה על ידם), וגם רצתה בתמיכת היהודים בארה"ב וברוסיה (הם קיוו שהיהודים ידחפו את ארה"ב להצטרף למלחמה, וימנעו מרוסיה לפרוש מהקואליציה של בעלות הברית). עוד למדנו על תרומתו הגדולה של יו"ר התנועה הציונית, הד"ר חיים ויצמן, כמדען, למאמץ המלחמתי בתחום המכריע של החימוש, מה שהוביל לרצון לגמול על מעשיו בדמות ההצהרה.

אבל שר החוץ ג'יימס בלפור וראש ממשלתו לויד ג'ורג' פעלו גם ממניעים דתיים. מילדותם התחנכו על סיפורי התנ"ך וקראו אותם כפשוטם, שלא כפי הקריאה הקתולית שראתה בכנסייה את עם ישראל החדש שנבחר על-ידי האל, לאחר שהיהודים לא הכירו במשיחיותו של ישו. הזרם הפוריטני במאה ה-17 והזרם האוונגלי במאה ה-19 נטעו עמוק בתרבות הנוצרית הבריטית את האמונה בשיבת היהודים לציון. בלפור כתב ש"אלמלא הרעיון של בית יהודי, אנגליה לא הייתה מעלה על הדעת את הרעיון של מדינת חסות - או מנדט - בפלשתינה".

לויד ג'ורג' התייחס לאסטרטגיה ולאינטרסים שהובילו להצהרת בלפור, אבל הודה שההשראה להצהרה נבעה גם מהעובדה ש"אנחנו למדנו את ההיסטוריה העברית יותר מאשר ההיסטוריה של ארצנו. אני יכול למנות את כל מלכי ישראל, אולם ספק אם אוכל לזכור את שמותיהם של חצי תריסר מלכי אנגליה". הוא סיפר שבפגישותיו עם ויצמן, כשהמנהיג הציוני דיבר על ארץ ישראל, היה מעלה שמות מקומות "שהיו מוכרים לי יותר מאלה של החזית המערבית".

הביוגרפית של בלפור, בלאנש דוֹגדייל, שהייתה גם אחייניתו, כותבת, שאמו לימדה אותו את התנ"ך העברי והוא התעניין ביהודים ובהיסטוריה שלהם כל חייו. כשהתבגר, גדלה הערצתו האינטלקטואלית ואהדתו להיבטים בפילוסופיה היהודית ובתרבות היהודית. בעיית היהודים בעולם המודרני הייתה בעיניו בעלת חשיבות עצומה. דוגדייל סיפרה שבילדותה ספגה מבלפור את הרעיון "שהדת הנוצרית והתרבות הנוצרית חייבות ליהדות חוב שאין לו שיעור, ולמרבה הבושה הן השיבו רעה תחת טובה". מדי יום ראשון קרא למשפחתו פרק מן התנ"ך; הוא העדיף את הנביאים העבריים, במיוחד ישעיהו.

לנוכח הקולות בפרלמנט הבריטי שביקשו לדחות את כתב המנדט, הגן בלפור על ההצהרה. הוא אמר שיש לה תועלות חומריות, אבל "מעולם לא העמדנו פנים כי ההצהרה מנובמבר 1917 צמחה במקורה מהשיקולים המטריאליסטיים הללו". הוא קרא לשלוח הודעה לכל תפוצות העם היהודי שבה ייאמר כי "הנצרות אינה אדישה לאמונתם ואינה מתעלמת מהשירות שנתנו לדתות החשובות בעולם... ואנו שואפים לתת להם הזדמנות לפתח בשלום ובשלווה... את המתנות הגדולות שנאלצו להגשים במדינות שאינן יודעות את שפתם ואינן שייכות לגזעם". הוא הדגיש ש"זה הבסיס שמניע אותי בעיקר".

ולא רק הבריטים, גם נשיא ארה"ב דאז וודרו וילסון. התנועה הציונית נדרשה לתמיכתו בהצהרת בלפור, כי הבריטים היו תלויים באמריקנים לצדם במלחמה. הם רתמו את השופט לואי ברנדייס שהיה מקורב לווילסון. ברנדייס לא בחר בנימוקים פוליטיים או אלקטורליים אלא פנה לאמונתו הנוצרית של הנשיא. הוגשה לו עצומה בחתימת מנהיגים מזרמים נוצריים שונים שטענה בזכות מדינה יהודית בפלשתינה. ואכן, כחודש לפני פרסום ההצהרה, אישר נשיא ארה"ב לברנדייס למסור ללורד בלפור ולקבינט הבריטי את "אהדתו המלאה" להצעה להקים בית לאומי ליהודים. מאוחר יותר, התלהב וילסון מההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בפניו, "לחשוב שאני, בנו של כהן פרסביטריאני, יכולתי לסייע בהחזרת ארץ הקודש לידי בני עמה".