אני אוהב את ההפטרה לפרשת השבוע "וירא"

אני אוהב מאוד את ההפטרה לפרשת "וַיֵּרֵא", כי היא נותנת מקום של כבוד, במיוחד לאשה המתמודדת עם המצוקה הנשית הקשה הנובעת מהיותה אישה עקרה. נשים עקרות בחברות הקדומות היו נושאות על כתפיהן כתמים מוסריים, ואילו ההפטרה שלנו וגם פרשת השבוע אליה היא מצורפת זוקפות את קומתה של האישה, במיוחד זוקפת את קומתה של האישה שנמנע ממנה לתת ביטוי לנשיותה להיות אם לילדים.

פרשת השבוע "וַיֵּרָא" פרוסה בפנינו מפרק י"ח עד פרק כ"ב בספר בראשית. ההפטרה המצורפת לפרשת השבוע היא מספר מלכים ב' מפרק ד', מפסוק א' עד פסוק ל"ז. משלל הנושאים בהם מתמקדות פרשת השבוע שלנו וההפטרה המצורפת לה, אתמקד רק בנושא אחד, המשותף לפרשה ולהפטרה.

הנושא המשותף נותן ביטוי להתייסרות הרבה ולכאב הקשה הפוקד נשים, שלמרבה הצער, נמנע מהן לבטא את נשיותן, כי חייהן עלו על שרטון של עקרות. מצבן קשה מנשוא במיוחד, כשהן כבר בגיל מבוגר ואפסו הסיכויים לתיקון המעוות. הטקסט בשני המקורות מגלה רגישות רבה לנושא הכאוב לאישה וגם למצוקת הגבר שחי איתה. בפרשת השבוע שלנו מדובר באברהם, אבי האומה.

בהפטרה ובפרשת השבוע אנו עדים למתן ביטוי כואב למצוקות היומיומיות הקשות, החובטות בחייהן של נשים ומייסרות אותן, כי הן אינן יכולות לבטא את נשיותן בהבאת ילדים לאוויר העולם. בפרשת השבוע התוודענו לכאב ולסבל של שרה אשת אברהם אבינו. בהפטרה של פרשת השבוע התוודענו בפרק ד' פסוק י"ד למצוקה קשה וכואבת של האישה השונמית, שהיא בגיל מתבגר, לא רק שבמצבה "בֶּן אֵֵין לָה" וגם "אִישָּׁהּ זָקֵן", ההתבלות הגופנית והזקנה הם האויבים הנוספים שחורצים את הדין הכואב והמייסר.

בפרשת השבוע אנו עדים שלמצוקת האישה שרה, אשת אברהם, המתקרבת לגיל תשעים שותף גם האיש שלידה, אברהם אבינו, הפונה בכאב עוד בפרשה הקודמת, פרשת "לֶךְ-לְךָ", לעברה של השגחה האלוקית בתחושה קשה, כי אפסו כל הסיכויים לזכות בפרי בטן לרעייתו: "הֵן לִי לֹא נָתַתָּ זֶרַע ... אָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דָּמֶשֶׁק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית, פרק ט"ו, פסוק ג') הכאב של אברהם על העדר המשכיות הוא גם נושא אופי לאומי.

לתחושת הערירות והכאב של אברהם, שהמשרת בביתו יהיה יורשו החוקי מצטרף ביטוי של ייאוש מוחלט איתו מתייחד אברהם ואותו הוא שח אך ורק ללבו הנסער בפרשת "לֵךְ-לְךָ" בפרק י"ז פסוק י"ז - "הַלְבֵן מֵאָה וְעֶשְׁרִים יִוָּלֵד, וְאִם-שָׁרָה הַבַּת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?"

אני מתפעל מהרגישות של הטקסט המקראי למצוקת ההורים חשוכי הילדים, במיוחד שההתבלות הגופנית כבר קבעה עובדות מוגמרות בגוף האישה ובגופו של הגבר.

בשני המקרים - בפרשת השבוע ובהפטרה - נס אלוקי הביא מזור למשפחות חשוכות הילדים. למזור בפרשת השבוע יש משמעות לאומית חשובה, כי נמצאה הדרך ליצירת ההמשכיות לנציג הנבחר של דור העשרים - אברהם אבינו. האמירה בספר בראשית י"ב פסוק ב' צוין, שהליכת אברהם לארץ כנען היא לתכלית של היותו לגוי גדול. על-פי פסוק ד' הגוי הגדול הזה יתברכו בו כל משפחות האדמה. פרי הבטן בפרשת השבוע עדוי במעטה של לאומיות עברית שתפרח מפרי הבטן. מעטה העוטף את שרה, אם העם העברי, במעטה אנושיות מרגשת ובמעטה לאומי משמעותי.

בהפטרה בניגוד לפרשה נעדרת המשמעות הלאומית. יש בהפטרה רק משמעות אנושית מרגשת, המבקשת מזור מההשגחה האלוקית, המחוללת נס ויש במפתיע פרי בטן לשונמית, שסבלה מעקרות עת בעלה הוא כבר אדם זקן. פרי הבטן בהפטרה המצורפת לפרשה עדוי במעטה של אנושיות, העוטף את חייה של אישה שהייתה עקרה וזוכה לחיים חדשים - זוכה לאימהות המיוחלת.

אני חותם את המאמר באמירת תודה לרגישויות של כותבי הטקסט המקראי למאווייהן של נשים עקרות בפרשת השבוע בספר בראשית ובהפטרת השבוע בספר מלכים ב'.