שיקוי אהבת הכזבים

פתיחת עונת האופרה השבוע עתידה להיות מוזרה ועגמומית. ולאו-דווקא בשל רוח התקופה. "זהו חלום ליל קיץ בו אין פיות המשחקות בגורלות, אלא דמויות הלומדות להינתק מכבליהן הרגשיים ולהתחבר לעצמן" - ציטוט מדברי ההסבר של עומרי ניצן שביים את "שיקוי האהבה" על במת האופרה הישראלית בשנת 1997, הזכורה כאחת ההפקות האייקוניות והגרנדיוזיות בשל פרשנותה.

עומרי ניצן ז"ל היה מענקי הבמאים הישראלים, כשמרבית הקריירה שלו התנהלה בתיאטרון הקאמרי, ועל תפארתו בעיקר העיבודים למחזותיו של חנוך לוין בהם הפליא להפגין מכישוריו. ייחודה של ההפקה המדוברת דאז טמון בעובדה שניצן העתיק את מקום ההתרחשות מכפר קטן באגן הים התיכון אל שדות העמק הכפריים של ישראל, טרם הקמת המדינה, כשעוד הייתה יישוב, בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. אם ממש תרצו - זו הייתה הפקת מחווה במנהרת הזמן לנוסטלגיה, להתיישבות העובדת, לפסטורליה הירוקה ולעוצמת הנופים הבלתי נדלים.

נמורינו מסוחרר מאהבתו לאדינה, כשהיא מצידה לא נענית לחיזוריו. קרב האיתנים בין הצעיר הפרובינציאלי למושא תשוקתו האסרטיבית מתקיים על הרקע הכפרי והקסום. בהמשך נפגוש את איש הצבא השחצן בלקורה שנקלע למקום, ובניחוחות השרמנטיים שלו מציע נישואים לאדינה, ונכיר את מאחז העיניים דולקמרה, שבאמתחתו שיקוי מסתורי שלדבריו עשוי לחולל פלאים.

על סף ייאוש נמורינו התמים מתפתה לרכוש את שיקוי האהבה המפוקפק, לוגם ממנו, ואת התשובה לשאלה הכ"כ מתבקשת האם יזכה בליבה של אהובתו תגלו בסוף האופרה. גאטנו דוניצטי רקח במוחו הקודח את העלילה הרומנטית שלא נס ליחה גם בחלוף מאות השנים מאז הועלתה לראשונה על הבמות.

לנעליו של עומרי ניצן ז"ל נכנסת שירית לי וייס, שמתארת במילותיה: "אני נזכרת בפעם הראשונה שצפיתי ב"שיקוי האהבה" מאת ניצן. כיוצרת שמחפשת את הקשר בין הז'אנר האוניברסלי המרוחק ליצירה המחוברת למקום, גם אני התחברתי לקשר שנוצר בין אופרה איטלקית אהובה ופופולרית לנופי ילדותנו בישראל. כשנזכרים בהפקה ההיא עולות קודם כל החמניות. אני חוזרת אל הקיבוץ, אל השמש ומתרפקת על הנוסטלגיה האישית והאופראית".

כל-כך עוצמתית הייתה החווייה ההיא, שהנוסטלגיה האישית האופראית חוזרת במלואה ובדייקנות להפקה הנוכחית. שרביט המנצח יינתן לעידו ארד, כשהביצוע יורכב מסולני האופרה הישראלית ושלל סולנים מרחבי העולם. ביניהם נמצא את השמות יעל לויטה, עודד רייך וענת צ'רני, ולצידם מריו רוחס, גרניט מוסליו ומרסל בקוני.

רוחו של עומרי ניצן תרחף כל העת באולם המשכן לאומנויות הבמה בהפקה הנוכחית. ולמרבה הצער רוח נוספת תתלווה אליה. לפני קצת יותר מחודש הלך לעולמו מי שללא ספק התואר "מר אופרה" היה שייך לו ואך ורק לו - מיכאל איזנשטדט. בתפקידו הפורמלי הוא היה "המתאם האומנותי", אך צמד המילים הנ"ל הוא אנדרסטייטמנט מוחלט. מיכאל היה הרוח החיה, הנושבת, האנרגטית ורבת המעש של בית האופרה הישראלי.

עשרות השנים בהן עבד בה, הידע העתיר שהיה מנת חלקו, התשוקה והלהט בהן ניחן וניתח כל אופרה ואופרה הפכו כל אינטראקציה תרבותית במחיצתו למפגש פסגה יוצא דופן. גוף עבודתו השתרע מכתיבת מאמריו בתוכניות האופרה השונות (שאת רובן ערך בעצמו), עבור להרצאות אותן נשא לפני כל תחילת אופרה, ובהן פרש את מומחיותו, וכלה בחזונו מרחיק הלכת בתחום האופרה לילדים. הוא האמין שזרעי האהבה והמשיכה ליופי התיאטרלי והמוזיקלי המשולב הזה חייבים להיטמן בשלב מוקדם, ולפיכך יצר מערך שלם של עשייה אופראית לילדים, שכללו מפגשים בבתי הספר ועד פעילויות מרובות במשכן.

בנימה אישית אציין כי הכרתי את מיכאל שנים רבות והועשרתי מההבנה אותה גילה, מהניואנסים על דמויות ועלילות, וכל שיחה עימו - יזומה או מקרית - הסתיימה בציפייה למסע הבא, בטעם של עוד. כתלי המשכן לאמנויות הבמה לא יהיו אותו דבר בלעדיו, נוכחותו ושיעור קומתו התמירים הפכו זה מכבר לחלק אינטגרלי מהמקום, וחסרונו כבר מורגש. תחושה של ריקנות ממש. אכן, פתיחת עונת האופרה לשנת 2024 - 2025 תהיה מוזרה ועגמומית.
תודה לך מיכאל, ולמרות הכל נאחל לכולנו עונה קסומה. עם או בלי שיקויי פלאים...