בעקבות המלחמה - האתגרים של ילדי ומשפחות האומנה

מלחמת חרבות ברזל הציבה אתגרים רבים בקרב אוכלוסיות שונות. אחד הקשיים הפחות נראים לעין הוא מצוקת משפחות אומנה וילדיהן, שנאלצו להתפנות מבתיהם בשל קרבתם לאזורי מלחמה. מתחילת המלחמה, כ-70 משפחות אומנה פונו מבתיהן אשר מתוכן 20 ילדים עם צרכים מיוחדים. בנוסף, 30 ממשפחות אומנה בישראל מתמודדות עם גיוס של אחד מההורים לשירות מילואים. הפינוי ערער את תחושת הביטחון והיציבות של הילדים.

ראשית, משפחות אומנה שגרות באזורי המלחמה נאלצו להתפנות למגורים חלופיים, לרוב בבתי מלון או במקומות דיור מוגנים. בדומה לכלל האוכלוסייה, הן חוות תחושת חוסר ודאות. החשיפה לאזעקות ולמראות המלחמה החמירה את מצבם הנפשי של ילדי אומנה רבים והעלתה את רמת החרדה במשפחות. עבור ילדים שנמצאים במצב רגיש עקב עברם, השפעות אלו מועצמות.

הפינוי גרם לניתוק מחברים, בתי ספר ומסגרות מוכרות. השינויים הללו עלולים להציף זיכרונות טראומטיים, תחושת בדידות וחוסר שייכות. מתוך כתבה בווינט, אחת האימהות תיארה: "לא עצמתי עין בלילות, וכמה ימים אחרי אותה שבת כבר התפניתי יחד עם הילדים למלון בים המלח. אבל שם, לצערי, זו הייתה רק תחילתו של הסיוט; החרדה שבה הייתי נתונה השפיעה מאוד על נ' והוא פיתח פחד מרעשים, אפילו צלצול בדלת הפחיד אותו וגרם לו לצעוק". סיפור זה ממחיש את ההשפעה המיידית של המלחמה על ילדי אומנה עם רקע טראומטי. גם ההורים נאלצים להתמודד עם הצרכים הרגשיים של הילדים לצד האתגרים האישיים שהם חווים עקב הפינוי והמצב הביטחוני במדינה, במיוחד כאשר אחד מהם מגויס לשירות מילואים.

שנית, הפינוי מהבתים הביא להוצאות בלתי צפויות, כמו נסיעות, ציוד למגורים זמניים ולעיתים אובדן עבודה או ירידה בהכנסה. משפחות אומנה, הזקוקות למשאבים נוספים לתמיכה בילדים, התקשו לעמוד בהוצאות אלו, בעיקר כשסיוע מהמדינה לא תמיד היה מספק או הגיע בזמן. הורים שאיבדו את עבודתם או צמצמו שעות עבודה נאלצו להשקיע זמן רב יותר בטיפול הילדים. הלחץ הנפשי והשחיקה גברו, בעוד שבמגורים החלופיים לא תמיד היו שירותי טיפול זמינים. העברת הטיפול לאזורי הדיור הזמני התבררה לעיתים כאתגר לוגיסטי, והעומס על מערכות הרווחה גרם למחסור באנשי טיפול מקצועיים. במקרים רבים, עקב העומס וזמני המתנה ארוכים ילדים ומשפחות התקשו לקבל מענה טיפולי קריטי בזמן שהיו זקוקים.

לדעתי, כדי לסייע למשפחות האומנה, יש לחזק את המענה עבורן. מבחינה כלכלית, יש להגדיל מענקים כספיים מיד בהתאם למספר הילדים ולהכנסות ההורים ולספק סיוע וליווי תעסוקתי להורים שאיבדו את עבודתם. מבחינה טיפולית, יש לחזק ולהנגיש שירותי טיפול לילדים ולהורים ולהרחיב את השירותים הקהילתיים במקומות הדיור הזמניים. לדוגמה, מפגשים בין משפחות אומנה במטרה לשתף אתגרים, הרצאות וסדנאות עם אנשי מקצוע והקמת מסגרות חברתיות לילדים בהתאם לגילם. במסגרות אלו תינתן עזרה בלימודים, וסדנאות וחוגים בתחומים שונים כמו אומנות וספורט, יעודדו יצירת קשרים חברתיים, יפחיתו תחושת בדידות וישפרו את מצב רוחם.

לסיכומו של דבר, משפחות אומנה שפונו מבתיהן והורים לילדי אומנה שגויסו למילואים חווים תקופה מורכבת מבחינה רגשית וכלכלית. ילדים שחוו טראומות ואובדן מתמודדים עם מציאות חדשה ומשברים נוספים. אני סבורה כי חיזוק מענים כלכליים, טיפוליים וקהילתיים יוכל לספק תמיכה וכלים שיסייעו למשפחות ולילדים בהתמודדות בתקופה מורכבת זו.