פרשת "ויגש" תובעת נטילת אחריות

ליום האומלל 7 באוקטובר 2023 ישנם אחראים. מדובר ביום שהריבונות הישראלית נרמסה על-ידי המוני עזתים, שעשו צחוק מגבולה של המדינה וחדרו לריכוזי אוכלוסייה אזרחית, למתקני צבא ומשטרה, טבחו במאות רבות של אזרחים וחיילים, שרפו בתים, בזזו רכוש, אנסו וחטפו אזרחים וחיילים. עדין, 100 חטופים חלקם ירויים בגופם וחלקם ירויים בנפשם נמקים כבר 15 חודשים, בהם למעשה חווים רק לילות אלה, שנותרו בחיים במנהרות האופל של עזה.

למרבה הצער, אחרי 15 חודשים מהיום הנורא אין בממשלנו הקשבה למסר של פרשת "וַיִּגַּשׁ", התובע מאתנו, הקוראים את פרשת השבוע, לאמץ לקח מהפרשה לפיו חייב כל אדם ליטול אחריות על תחום העשייה עליו הוא מופקד, לא במלל עָקַר של אמירה סתמית - "אני אחראי", אלא לעשות מעשה - ליטול אחריות כפי שעשה יהודה, שנטל אחריות למחדל. יהודה אינו נוקט בשיטה של הטלת אחריות על אחרים, אלא לוקח על עצמו את כל האחריות.

את לקח הפרשה המחייבת אותנו ליטול אחריות, ראוי שייקחו לתשומת ליבם האחראים כיום על מישורי החיים המדיניים והביטחוניים. ראוי, שהתנהלות יהודה בפרשת השבוע תהיה דוגמה מופתית, שתאומץ על ממשלת ישראל האחראית על ההתרחשויות בארצנו. יהודה, בנו של יעקב, אומר במפורש, כי מעד. הוא אחראי לא רק לצער הכבד של האב, שהונחתה בביתו עדות קשה, כי טָרוֹף טורף בנו יוסף האהוב. נכונותו של יהודה לשאת בעונש טמונה בתודעת האחריות שיש לו. הוא אפילו מבקש לשבת כעבד תחת אחיו הצעיר.

יהודה מסמל, שאחריות על מחדל יש לקחת ולא להטילה על אחרים. והיו אחרים, שניתן היה להטיל עליהם, כמו למשל להטיל את האחריות על ראובן. מיהודה פורצת ההכרה, שהאח מת והוא אחראי למותו, מבלי שהוא יודע ש"המת" למעשה עומד לפניו חי וקיים ובעל תפקיד בכיר בממלכת מצרים.

יוסף מגלם אנושיות רבה של חמלה וסליחה. הוא מבין שהאדם, אשר הזדרז למכור אותו לישמעאלים, זה האדם שנטל אחריות על המעשה, והוא מביע חרטה כנה, לכן גם באה המחילה של יוסף. נשיאה באחריות מטהרת את יהודה. הפרשה מבהירה לנו את עומק נכונות יהודה לשאת באחריות בהבעת נכונותו ליטול ממנו את חרותו כדי להציל את אחיו הקטן.

עד לרגע בו הביע יהודה נכונות לשאת באחריות, יוסף כבש את רגשותיו, שיחק את התפקיד שבחר לו. אבל מול ההכרה הכואבת של יהודה הנכון לשאת באחריות, הוא חורג ממנהגו: "וְלא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק...וַיִּתֵּן קוֹלוֹ בִּבְכִי... אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חַי?" (בראשית מ"ה 1-3). כאן אנו עדים לאהבה הלוהטת של יוסף לאבי המשפחה - לאב יעקב.

יהודה במעמד הזה בבית פרעה יכול היה לגלגל אחריות על ראובן, שהציע לזרוק את יוסף לבור ולא להרגו. להתכחש לעובדה, שהוא יהודה בשלב שני הסית את האחים למכור את יוסף לעבדות, כאשר האחים מבחינים בשיירת הסוחרים המתקרבת אליהם בעוד ראובן למעשה נעדר מהמקום. יהודה שאינו יודע בפני מי הוא עומד, מתייצב ביושרה מול העובדות ואומר אני האחראי שחייב לשאת בכל, כולל שלילת חרותי.

אומץ לב יש במלים "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיּאמַר בִּי אֲדוֹנִי...וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדְךָ.." (בראשית מ"ד 18) . דרוש אומץ לב לגשת אל עבר השליט הזועם. כמה העזה יש בנכונות לפתוח את פיו בנאום, לאחר שהשליט הכל יכול הודיע שהשיחה נסתיימה ופסק הדין כבר ניתן. יוסף לא התרכך עקב העוצמה הרטורית של נאום יהודה.

מה שריכך את יוסף נעוץ בנטילת האחריות והחרטה של יהודה. זה הביא את יוסף לפרץ רגשות של בכי שכל מצרים שמעה. בכי של אח נסער, שראה את היד הגרומה של המוות כשאחיו זרקו אותו לבור ובבור אין מים, אחים שמכרו אותו לשיירה של ישמעאלים, והנה הוא הוא שומע אותם - "עֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבּוֹר אֹכֶל ...כֵּנִים אֲנָחְנוּ...שְנֵים עָשָׁר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנָחְנוּ... וְהִנֵּה הַקָּטָן אֶת אֲבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵיֶנּנוּ".

מצער אותי, שהעם בחר לראשות ממשלה את בנימין נתניהו, שקרא את פרשת השבוע ואינו מוכן לקחת אחריות, כשהוא זורק לאשפתות את הרף מצער. מצער, שבנימין נתניהו ידע לומר לאהוד אולמרט שעליו ליטול אחריות ולהתפטר כי ריחפה עליו עננה של חשדות, ואילו הוא אינו מוכן לשדר לעצמו אותה נטילת אחריות, כשישנה עננה כזו של חשדות המיוחסות לו. כשקיימת לידו סביבת עבודה נגועה בשחיתות והוא ראש הממשלה אינו נוטל אחריות למתרחש סביבו.

מצער אותי, שאת לקחי פרשת השבוע בדבר לקיחת אחריות משאיר בנימין נתניהו לספירות השמימיות של הסיפור המקראי, ואינו מוכן שהם יקרמו עור וגידים ויקבלו ממשות חיים היום בירושלים.