תנאי בל יעבור

לא מזמן, שמעתי ציירת ישראלית מספרת בפודקסט, שלפני שנים היא נהגה להגיש מפעם לפעם את עבודותיה לאחד מן המוזאונים לאומנות הגדולים בארץ, בתקווה שהמוזאון יציג יצירה או יצירות משלה. למגינת ליבה, היא הייתה מקבלת בכל פעם תשובה שלילית. לבסוף, לאחר ששמעה חוות דעת חיובית על עבודתה מדמות נחשבת בביקורת האמנות, היא אזרה אומץ והתקשרה ישירות לאוצרת של אותו מוזאון שדחה אותה.

"כן, אני מכירה את העבודה שלך", אמרה לה האוצרת. "עבודה מעולה. אבל אני לעולם לא אציג אותה". ומדוע היא לא תציג? פשוט מאד. "בשיחה הזו בינינו", מספרת האומנית, "יצא לה בחטף: 'כי את לא פוסט-ציונית'." זאת אומרת כי האומנית היא ציונית, ומן הסתם, רחמנא ליצלן, גם ימנית.

האמת היא, שתשובה זו של האוצרת מפתיעה. לא כי היא מגלה לנו שאוצרת של מוזאון ישראלי נחשב ומסובסד היא אנטי-ציונית, ודאי שלא. גם לא כי מסתבר שהדחייה באה מסיבות פוליטיות. לכל יוצר מן הימין ידוע, שקיימת דחייה ממסדית כמעט מוחלטת של אומנים ימניים, לפחות כל עוד הם בחיים (ושימו לב שסייגתי את דברי במילה "כמעט", כדי שלא אואשם בהגזמה כלשהי). דחייה כזו היא מערכי היסוד של המדינה מאז הקמתה, והדבר נכון ביחס לכל תחומי התרבות, בין אם האומנות הפלסטית ובין אם זו הכתובה.

גם לא מפתיע ביותר שאותה אוצרת הודתה בשיחת טלפון מהי הסיבה האמיתית לדחייה, שכן לכל אדם קורות תקלות מפעם לפעם ובמיוחד במהלך שיחה - זאת אומרת, קורה שהאמת נפלטת מפיו אל השפופרת. וזו אכן תקלה, שכן כלל מוסכם הוא שסיבה כמו זו נשארת מוסתרת. באותן פעמים ששליטי הממסד התרבותי הישראלי טורחים להשיב לאמן מן הימין על פניותיו, אין הם נוהגים לומר לו שהסיבה לדחיית עבודותיו היא פוליטית, אלא נותנים לו להבין, באופן כזה או אחר, שעבודתו פשוט אינה ברמה הראוייה.

מה, אם כך, מפתיע כל-כך במקרה הזה? זה שהאוצרת סברה שעבודתה של אותה אומנית היא מעולה. וזה אכן מפתיע למדי, כי הוגי דעות מובילים מן השמאל אצלנו, כמו גם במקומות אחרים במערב, סבורים שאדם בעל השקפת עולם ימנית אינו יכול להיות אומן אמיתי, ודאי לא "מעולה". הרי האומנות דורשת רגש ורגישות, חמלה ואנושיות, עידון ותחכום, וכידוע תכונות אלו אינן מצויות באדם הימני, שקהות חושים, גסות רוח ודורסנות אלימה ממלאים את יישותו. ובנוסף, היכולת לבחון בעין אובייקטיבית את עבודתו של אדם מן הצד השני של המתרס הפוליטי אינה שכיחה. אבל נראה שאצל אותה אוצרת גברה המקצועיות על רחשי הלב הפוליטיים.

אלא שהחלטתה, שסתרה את הַעֲרכתה האומנותית, העידה על בעיית יסוד קשה בממסד התרבות הישראלי. כשהקריטריון המכריע, הקובע מהי התרבות שהציבור יצרוך הוא פוליטי, אזי התרבות אינה יכולה אלא להתדרדר. אין זה רק שהדבר מרפה את ידיהם של אומנים רבים ועל-ידי כך מונע את לידתן של יצירות, שאילו נולדו, היו יכולות להיות חשובות, ואין זה גם שיצירות חשובות שכבר באו לעולם אינן מובאות לידיעת הקהל והתרשמותו, אלא שהדבר גם מעלה לגדולה אומנים בינוניים, שהפוליטיקה משמשת להם תחליף לכישרון, ובזכות הביטוי הפוליטי התקין שלהם מוצגות יצירותיהם. יתר על כן, זה זמן רב שהמסרים הפוליטיים עצמם הפכו לכדי יצירות, שכן כבר שנים, מסר פוליטי - זאת אומרת, סתם מסר - בתנאי שהוא נכון ובתנאי שהוא תלוי על קיר של מוזאון או מושמע על-ידי שחקנים על במת תיאטרון, נחשב ל"אומנות".

השאלה שנותרת בחלל האוויר היא מה יבוא קודם - האם היום שבו אנשים יתיחסו ליצירות הנ"ל (כמו על תופעות מוזרות אחרות של ימינו) כאל קוריוזים משעשעים, או היום שבו השליטה החונקת והמחניקה של הפוליטיקה השמאלית על ממסדי התרבות שלנו סוף-סוף תקרוס.