אסור לתת לחמאס לנצח

בראשית 2009, רגע לפני שנבחר בפעם השנייה לתפקיד ראש ממשלה, הצהיר בנימין נתניהו כי אם ייבחר, יביא לחיסול שלטון חמאס ברצועת עזה. מאז חלפו כמעט 16 שנה. המציאות מלמדת שנתניהו לא עמד בהתחייבותו לבוחר הישראלי. כראש ממשלת ישראל הוא עמד בראש המערכת המדינית שאישרה את מבצע עמוד ענן בנובמבר 2012, את המערכה ב-2014 שקיבלה את השם צוק איתן ואת שומר החומות של מאי 2021. בדרך הוא אישר עוד כמה מערכות צבאיות מצומצמות יותר. באוקטובר 2023, הוא מצא את עצמו, בעל כורחו, נאלץ ללכת על מלחמה שאמורה "לשנות את פני המזרח התיכון", כפי שהוא הצהיר.

עכשיו נתניהו ניצב בעוד צומת דרכים היסטורי. צומת שבו הוא אמור, כראש ממשלת ישראל, למנוע מחמאס תמונת ניצחון. חשוב להבהיר לקורא הישראלי שהמונח ניצחון, כפי שהוא נדון בספרות מחקרית, הוא עמום למדי. בעולם הספורט הוא מוחלט. כך גם, למשל, בתחרות האירוויזיון. בחיים, בעימות ביטחוני או צבאי המונח הזה מתעמעם. עבור האויב הפלשתיני, קרי חמאס, תמונת הניצחון משמעותה מילה אחת - הישרדות. לא חשוב כמה מכות הנחיתה עליו ישראל, וגם לא כמה קרעים ומשברים היו לו עם אירן ועם מצרים או קטר, שממלאות תפקיד מרכזי בתיווך בין הצדדים. גם לא חשוב כמה מחבלי חמאס מתו וכמה נזק תשתיתי וסביבתי נגרם לרצועת עזה. גם לא חשוב שיחיא סנואר מת. חשוב שהתנועה שרדה - פוליטית וצבאית.

בנימין נתניהו עשוי להיזכר כמי שהעניק את ניצחון ההישרדות לחמאס. מדוע? לא מפני שהוא הולך על עסקה לשחרור שבויים ולא מפני שצה"ל ייסוג מהרצועה בשלבים. אפילו לא בגלל שישחרר מחבלים רוצחים (הוא כבר עשה את זה באוקטובר 2011 תמורת שחרורו של גלעד שליט). נתניהו עשוי להתקבע כך משום שהוא לא אישר בקבינט ובממשלה תוכנית מדינית ליום שאחרי המלחמה ברצועה. בעבר כבר העליתי, בפומבי, את האפשרות שיש תוכנית כזו ואפשר שהיא תוצג לציבור בבוא העת. עכשיו אני מטיל ספק הרבה יותר גדול שתוכנית כזו קיימת. ואם זה כך, הרי שכל ישראלי חייב לשאול את עצמו על מה הייתה המלחמה האחרונה. יש לי חברים קרובים שמסבירים לי שמאז 1948 אנחנו במלחמה בלתי פוסקת. נניח שהם צודקים ושזהו הלך הרוח המוביל בחברה הישראלית, עדיין אין מנוס מלשאול על מה הייתה המלחמה האחרונה?

אסור לתת לחמאס לנצח. אסור שישראל תאפשר שיקום, אפילו חלקי, של מערכי שלטון חמאס ברצועה. אם זה יקרה, העימות האלים הבא יגיע מהר. על-מנת שזה יקרה, ישראל חייבת לייצר תוכנית מדינית בגיבוי אמריקני ליום שלאחר המלחמה. גם אם דונלד טראמפ יאשר לנתניהו לשוב ולהילחם בעזה (בשביל מה? בשביל להרוג עוד מחבלים? להשמיד עוד מעבדות אמלח? עוד מנהרות שנחפרו?), שאלת התכלית המדינית לא תרד מסדר היום. אם לא תהיה תוכנית מדינית, שממקסמת את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, מעגל הדמים מול חמאס יחזור בעתיד הקרוב. ציניקנים יגידו שאני תמים ושכל שלטון שאינו ישראלי, מהווה איום פונטנציאלי ו/או ממשי על ישראל. ייתכן. מה שבטוח הוא שחמאס, תנועה עם אידיאולוגיה ברורה להשמדת מדינת ישראל, מהווה איום קבוע. רק בגלל זה אסור לתת לחמאס לשרוד. מה שעוד ברור (לי) ששלטון ישראלי מלא ברצועת עזה ייצר איום בלתי פוסק על כוחות צה"ל (ואולי בעתיד מתיישבים יהודים) מצד הפלשתינים שחיים ברצועה. לגרש את כולם זהו פתרון לא ריאלי.

מה ישראל צריכה לעשות? לגבש תוכנית שמתייחסת לשלושה היבטים: שליטה צבאית/ביטחונית במעטפת הרצועה; יצירת שלטון אזרחי (שאינו חמאס או ארגון קיצוני אחר) ובניית מנגנון שיהיה אחראי על שיקום הרצועה. כל אלו חייבים להיות מקובלים על ישראל ולענות על מרבית האינטרסים שלה. הסדר כזה, במעורבות של מדינות ערביות שכבר חתומות איתנו על הסכמי שלום או נורמליזציה, הוא קריטי עבור ישראל ובעתיד הרחוק יותר הוא עשוי להביא לפריצת דרך ביחסי ירושלים-ריאד. כל מי שעוקב אחר הודעות רשמיות שיוצאות מסעודיה בחודשיים האחרונים מבין שהסעודים לא ממהרים להתקדם ביחסים עם ישראל וספק רב אם הם סומכים על טראמפ, שכבר אכזב אותם בקדנציה הראשונה שלו כנשיא. לסיום, חשוב לזכור כי הסעודים אינם חובבי חמאס, בלשון המעטה, ועל-מנת להפוך אותם לחובבי ציון באופן רשמי, ראוי לבחון יחד איתם פתרונות מעשיים לבנות בעזה שלטון חדש שישרת גם את האינטרס של בית המלוכה הסעודי. שיתוף פעולה כזה עשוי להגביר את הסיכוי שחמאס לא תשורד, קרי לא תנצח.