הצעה אלטרנטיבית להצעת טראמפ

הנשיא טראמפ מצפה מירדן ולבנון לקלוט כ-2 מיליון עזתים.

1.ירדן - בירדן יש כיום רוב פלשתיני המאיים על המשך שלטונו של עבדאללה והפיכת ירדן לפלשתין. אם המלך יקבל את הצעת טראמפ יגדל הרוב הפלשתיני לרוב מוחלט ואז תהפוך ירדן לפלשתין ויבוא הקץ לממלכת ירדן. לכן, המלך אינו יכול לקבל את הצעת דונלד טראמפ.

השאלה מבחינתה של ישראל היא אם עדיף קיומה של ממלכת ירדן או פתרון חלקי לפחות של הבעיה הפלשתינית על-ידי הקמת פלשתין בירדן. התשובה לשאלה זו היא קשה כי מצד אחד תיפתר שאלת עזה אבל מצד שני תקום בירדן ממשלה עוינת לישראל.

2.מצרים - מחקרים שערכתי מוכיחים שחלק ניכר מתושבי עזה הם מהגרי עבודה ממצרים וצאצאיהם.מצרים סבלה וסובלת מעודפי אוכלוסין ובשנים 1840-1831 בהן כבשה את הארץ מידי העות'מאנים היא העבירה עודפי אוכלוסין לארץ וגם לאחר מכן הייתה הגירה בלתי פוסקת של מהגרי עבודה ממצרים לארץ. אחד מראשי החמאס, אל -פתחי, התראיין ב-23.3.2012 לטלוויזיה המצרית וכך אמר:

"מיהם הפלשתינים? אחים. יש 1,800,000 מאיתנו בעזה. במצרים יש כ-90 מיליון בני אדם. מספרנו שווה ל-2% מאוכלוסיית מצרים. אל-אקצה ופלשתין הן חוד החנית של האיסלאם ושל המוסלמים. לכן, אנו קוראים לעזרת אחינו הערבים. כשאנו קוראים לעזרתכם, זה במטרה להמשיך ולנהל את הג'יהאד. כל פלשתיני, בעזה וברחבי פלשתין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים - בין אם מערב הסעודית, בין אם מתימן ובין אם מכל מקום אחר.

יש לנו קשרי דם, אם כן. באופן אישי, חצי ממשפחתי היא מצרית, כולנו כאלה. יותר מ-30 משפחות ברצועת עזה מכונות אל - מסרי- "מצרי". יש לנו משפחות רבות שנקראות אל-מסרי ששורשיהם מצריים. הן באות מאלכסנדיה, מקהיר, מדומייטה, מהצפון, מאסואן, ממצרים העליונה. אחים, חצי מהפלשתינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים. אנחנו חלק מכם."

הגירה

הטיעון שחלק ניכר מערביי הארץ הם ממוצא מצרי חוזק במחקרו של פרופ' משה ברוור: הגירת פועלים ממצרים לארץ בתקופת המנדט

פרופ' משה ברוור, מהחוג לגאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב, שהוא גיאוגרף בעל שם עולמי, התבסס במחקרו על סקר של ממשלת המנדט, על כפרים ערביים, שהוא השתתף בהכנתו. הסקר כלל ראיונות שנערכו עם מוכתרי הכפרים בתקופת המנדט. מאחר שרוב הכפרים הערביים במישור החוף חרבו במלחמת העצמאות, בוצע מחקר נוסף בשנים 1968 - 1978 בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. המחקר עוסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה לבנון ועבה"י לארץ ישראל המנדטורית.

אחד מנושאי מחקרו היה ההגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. למישור החוף הגיעו גם מהגרים מארצות נוספות, אך מאמר זה מתרכז בהגירה המצרית.

על-פי מחקר זה החלה הגירה ממצרים לארץ יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917- 1918 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה-40, כלומר תקופת מלחה"ע השנייה. הפועלים המצרים עבדו בשירות הצבא הבריטי והמשיכו עימו ממצרים לארץ. ההגירה ממצרים הושפעה במידה רבה מגידול ענף הפרדסנות היהודית שגדל פי 10 בשנות ה- 1920 - 1930 והיה זקוק לכמות גדולה של ידיים עובדות. כמו-כן, מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים היו זקוקים לפועלים. הפועלים המצריים ניצלו את אפשרויות התעסוקה הנרחבות והשתקעו בארץ באזור החוף.

גידול האוכלוסין בכפרים במישור החוף הדרומי והמרכזי אינו ניתן להסבר על-ידי הריבוי הטבעי, לאור שיעורי תמותת הילדים, תוחלת החיים הנמוכה והעדר שירותי בריאות בכפרים הערביים. המהגרים המצריים היו מקור חשוב לגידול האוכלוסין בכפרים אלה. פרופ' ברוור הגיע למסקנה שלפחות 1/3 מהגידול במספר התושבים בכפרים אלה נבע מההגירה ממצרים.

חסרי קרקע

בשנים 1922- 1944 גדלה אוכלוסיית בית דג'ן ב-127%, אוכלוסיית יאזור גדלה ב-214%, אוכלוסיית סאלמה גדלה ב-476%, אוכלוסיית ייבנה גדלה ב-203%, אוכלוסיית קוביבה (על-ידי רחובות), גדלה ב-211%, בפג'ה הגיע גידול האוכלוסין ל-630% ובסאוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040 וכך בשאר כפרי החוף הדרומי והמרכזי.

ממשלת המנדט ערכה ב-1941 סקר במספר כפרים בהשתתפותו של פרופ' ברוור. החוקרים ראיינו את המוכתרים של הכפרים והם אישרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. המוכתר לשעבר של יבנה, שברח לעזה ב-1948, העיד בראיון עמו בעזה, שב"כפרו ישבו מצרים רבים שהתיישבו בייבנה בימי האנגלים".

הפועלים המצרים, שהיו, כאמור, חסרי קרקע, נהגו להתיישב בגושי מבנים נפרדים והקימו למעשה שכונות מהגרים באותם כפרים. פרופ' ברוור הפריך את הטענה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מריבוי טבעי על-ידי השוואה בין נתוני הריבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוז ג'נין שהיה כולו ערבי. בכפרי האזור נע גידול האוכלוסין בין 50% ל-80%, בשנים 1922- 1944.

באזור זה הייתה תנועת אוכלוסין מועטת ומספר העוזבים היה קרוב למספר המהגרים. המסקנה - באזור זה נבע הגידול מריבוי טבעי והשיעור הממוצע של הריבוי הטבעי הוא 70% ולא בין 119% ל-1,040%, כפי שמתברר מנתוני גידול האוכלוסין בכפרי מישור החוף. כמו-כן, נבדקו, לשם השוואה, שיעורי גידול האוכלוסין באזור שכם ורמאללה והתוצאות היו דומות לאלה שבאזור ג'נין. נערכו גם השוואות עם היקף הריבוי הטבעי בסוריה ולבנון.

במסגרת המחקר נבדקה גם האפשרות שכפרי אזור מישור החוף גדלו כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובים יותר. אבל, בבדיקה התברר שמאזור השומרון הייתה הגירה לחו"ל, לערים ירושלים, חיפה ויפו אך לא לכפרי מישור החוף. רק מעטים עברו לכפרי אזור החוף.

ארץ מוצא - מצרים

על-פי מחקרים של פרופ' משה שרון, שהתמחה בתולדות הבדואים בארץ, ויוסוף סואעד שחקר את שלטון השייח'ים הבדואים, מתברר ש ב-1814 ברח שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה, והגירה זו תרמה תרומה מסוימת להרכב האוכלוסייה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי בתקופת השלטון העות'מאני. חסרים נתונים על גודלו של שבט זה. עקאל ובני שבטו שירתו את השלטון הטורקי והסתכסכו עימו חליפות ובתקופה מסוימת אף השתלטו על הגליל. בשנים 1832 - 1840 השתלטו על הארץ מוחמד עלי שליט מצרים ובנו איברהים פחה. בתקופה זו הייתה הגירה ממצרים לארץ לאזורים שונים, כולל אזור החוף והערים עזה ויפו.

לסיכום, על סמך המחקרים הללו סביר להניח שהאוכלוסייה הערבית במישור החוף מוצאה, במידה רבה ממצרים. מסקנה נוספת: חלק ניכר מהפליטים הפלשתינים ברצועת עזה הם צאצאי מהגרי עבודה ממצרים. מצד אחד הדרישה של נשיא ארה"ב היא לגיטימית. מצרים נדרשת לקבל בחזרה את אזרחיה וצאצאיהם. אבל, מצרים אינה במצב כלכלי לקלוט כמיליון שבים.

3. הצעה אלטרנטיבית - כל מדינות המפרץ מעסיקות אלפי עובדים זרים שאינם אזרחיהן. אם מדינות המפרץ תקלוטנה את העזתים במקום העובדים הזרים סביר להניח שרוב העזתים ישמחו לעבור למדינות המפרץ ובעיית עזה תבוא על פתרונה. אל-פתחי אמר בראיון שלו לטלוויזיה המצרית: "חצי מהפלשתינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים".

הצעה זו טובה לישראל. כך היא לא תהיה מוקפת ממזרח ומערב על-ידי חלקים מהמדינה הפלשתינית שתקום על-פי דרישת סעודיה כתנאי להסכמתה לנורמליזציה עם ישראל. בגדה המערבית תקום מדינה פלשתינית.

4. המדינה הפלשתינית - התנאי להסכמת ישראל להקמתה הוא שלא תהיה עויינת לישראל. לשם כך צריכה המנהיגות הפלשתינית לחדול מהסתה נגד ישראל ולהכיר בה כמדינת העם היהודי. רק בתנאי זה תוכל לקום מדינה פלשתינית לצד ישראל.