קונספציה - והפעם מול מצרים

אחד מידידיי פנה אלי באחרונה בשאלה-תמיהה: "תאמר לי, יוסי, היית קרוב מאוד ליצחק שמיר, עבדת לצידו שמונה שנים, האם אירוע כ-7 באוקטובר יכול היה לפרוץ כשהוא מכהן כראש הממשלה?" זוהי שאלה שאני מהרהר בה ביני לבין עצמי לא פעם מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל". שאלה דומה נשאלת גם לגבי מי שהיו ראשי הממשלה נפתלי בנט ויאיר לפיד.

זה האחרון, ארבעה חודשים בלבד בתפקיד, וכיום ראש האופוזיציה, מרבה לתקוף את ראש המשלה בנימין נתניהו על אחריות-העל שלו למחדל, שאירע פחות משנה לאחר שחזר לכהן כראש הממשלה. באשר לבנט וללפיד לי אין ספק. בנט שעולה בסקרים ולפיד שצונח בהם, היו חלק מהקונספציה הצבאית שפשתה גם בדרג המדיני והובילה לאסון הנורא. שניהם כמוהם כנתניהו, סמכו על המידע שהגיע, או לא הגיע, מהדרג הצבאי, דרך שר הביטחון או המזכיר הצבאי של ראש הממשלה.

תחקירי צה"ל שפורסמו בשבוע שעבר מלמדים בבירור על כישלון מפקדי הצבא והרמטכ"ל הרצי הלוי בראשם, ובמיוחד ראש אמ"ן וראש השב"כ, בלילה הדרמטי שבין 6 ל-7 באוקטובר, ועל תרבות סינון-המידע מראש הממשלה. בתחקירים עצמם יש הודאה בכך. מרבים לדבר בימים אלה על הקונספציה, לפיה מאז אותם עשרה ימים במאי 2021 של מבצע "שומר חומות", החמאס מורתע, כביכול.

קונספציה - מושג נוראי, שמסכם כביכול את גודל המחדל. המודיעין היה שבוי בה. המטה הכללי היה זחוח, אפוף ביטחון עצמי, ספון מול מסכי פלזמה, בקומה ה-14 או בבור בקריה. בלילה הנורא ראש אמ"ן ישן שנת ישרים באילת ואלוף פיקוד הדרום שהה בצפון. האם עובדות אלה מנקות את ראש הממשלה המנותק מהרתעה מאחריותו כראש המערכת החולשת על זרוע הביטחון?

השאלה אם אסון כ-7 באוקטובר היה מתרחש אילו שמיר היה ראש הממשלה היא שאלת "אילו". שאלת החכמה לאחר מעשה. אבל הבה ניתן לעובדות לדבר. לשמיר היו יחסי עבודה מצויינים עם מערכת הביטחון. למעשה, הנושא הביטחוני-מדיני היה בראש מעייניו. הוא נתן גיבוי לשר הביטחון שלו יצחק רבין, לרמטכ"ל, לראשי הארגונים. בפרשת קו 300 שמיר עשה הכל על-מנת לשמור על השב"כ, חשאיותו, גם כאשר ראש השב"כ דאז ניסה להעליל כי פעל בהוראת ראש הממשלה.

קונספציה חדשה

האופי החשדני של שמיר לא הניח לו שלא לבדוק כל פרט וללמוד כל נושא. בצאתו מהלשכה לביתו, נטל עימו דרך קבע חבילה גדולה של מסמכים סודיים לקריאה לילית ולהתעמקות בדיווחים המסווגים, לקראת קבלת החלטות בבוקר המחרת.

שמיר לא היה מאפשר את טיפוח החמאס במתן מזוודות כסף, את התעצמותו האימתנית, ולא היה מקבל את "פולחן" התמתנותו. שמיר לא היה מרפה משר הביטחון ומראש השב"כ, שואל ומערער, על-מנת לקבל את המידע המדויק. הוא לא היה עובר לסדר היום על הקביעה ש"הכל בסדר". במילים אחרות: אצל שמיר לא הייתה מתפתחת קונספציה כה קיצונית שמבוססת על נוחות ועל ניתוח מוטעה של המודיעין. אפשר לומר אפוא בוודאות: אצל יצחק שמיר לא הייתה מתפתחת תרבות של קונספציה, ולכן ככל הנראה לא היינו מגיעים ל-7 באוקטובר.

עתה, שנה וחצי לאחר פרוץ המלחמה, תולדת הקונספציה, עלינו להשלים את המשימות שטרם הושגו: השבת אחינו שעודם בשבי חמאס וחיסול שלטון הטרור בעזה, וזאת בסיוע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. כשיושלמו משימות-על אלה, המבט צריך להיות מופנה לעתיד, מול האיומים הנמשכים על עצם קיום המדינה בדורות הבאים. התחושה של כותב שורות אלה היא, שהקונספציה לא לגמרי עזבה אותנו. יתר על כן, בעודנו מלקקים את פצעי 7 באוקטובר, מתפתחת אצלנו קונספציה חדשה. במה דברים אמורים? - בסיני.

בניגוד להסכם השלום מלפני 40 שנה, שבו פינתה ישראל את כל חצי האי סיני והמצרים התחייבו שלא להכניס צבא למרחביו, מגיע מידע מדאיג, לא סודי כלל וכלל, על כוחות צבא ושיריון מצריים שנפרסים ברחבי סיני, מתרגלים כאילו נערכים למלחמה. האם די בהבעות קולות חלושים של דאגה מהפרה מצרית חמורה זו של הסכם השלום? האם נהיה ערוכים לקבל את פני הרעה כי תפרוץ מהגבול הארוך שיש לנו עם מדינת השלום מצרים? אסור לשכוח: ב-6 באוקטובר 1973 המצרים כבר הפתיעו אותנו, הונו אותנו קשות!

האם מערכת הביטחון ולשכת ראש הממשלה שבויים בקונספציה חדשה והפעם מול איום אפשרי מצד מצרים? בימים אלה מצרים היא אחת משתי המתווכות במאמץ להביא לשחרור כל החטופים עד האחרון שבהם. האם היא וקטר מתווכות הוגנות? לנו אין ברירה אחרת, שהרי החזרת החטופים היא ערך-העל. אבל גם אי-אפשר שלא להתריע במלוא החומרה בפני המצרים על התמרונים שלהם בסיני. יש לדרוש מהם למלא אחרי תנאי הסכם השלום, שעל פיהם נסוגה ישראל מכל שטח חצי האי סיני, פינתה את צבאה ואת ישוביה ובהם חבל ימית. על מצרים להחזיר יחידותיה הצבאיות אל מערב התעלה. ובאשר לנו - רק לא לשקוע שוב בחולי הקונספציה.