700 יום ועוד - האם באמת נעשה הכול?

בני עמי היקרים, החטופים ביד זרים אך חקוקים בליבי,

כאבכם אינו נתפס, והגעגוע שלכם איננו ניתן לתיאור. כל יום בשבי הוא נצח קטן. כל דקה - חור בלב. קשה להעלות על הדעת את גודל הכאב שלכם, את הגעגוע הבלתי נסבל, את השעות הנמתחות עד אינסוף.

ובתוך הכאב הזה מתעוררת בי השאלה החדה והנוקבת מכולן", האם באמת נעשה הכל כדי להחזיר אתכם"?

האם ייתכן שגורלכם, התלוי בבני אדם, נקבע לא רק בידי היכולת - אלא גם בידי הרצון? מחשבה נוראה, והיא מסרבת להרפות ממני...

הכאב הוא מורה קשה, אולי הקשה מכולם. אך דרכו מתגלים כוחות שלא הכרנו קודם: הכוח שלכם, הכוח של משפחותיכם, והכוח של עם שלם שנשבע לא להניח עד לשחרורכם המלא.

בכל בית בארץ אני שומעת את קולכם. בכל חלון נדלק נר למענכם. בכל לב מונחת משאלה אחת ויחידה - לראות אתכם שבים אל החיים, חופשיים.

בני עמי היקרים, רצוני שתדעו: אינכם נעלמים ברגעי השקט או בין עמודי החדשות. אתם נוכחים בכל נשימה, בכל תפילה, בכל דמעה נושרת. אתם חקוקים בתודעת האומה כמו אש שאינה כבה.

כי האמת חייבת להיאמר: גורלכם אינו גזירת גורל - הוא ביד אדם. וכל יום שבו אינכם כאן, כל יום שבו נמנעת ההכרעה, איננו רק כאב צורב - אלא כישלון מוסרי, לאומי ואנושי. כישלון שמעמיד בסכנה את עצם היותנו חברה ועם.

אתם אינכם מספר. אינכם "קלף". אתם בני אדם - בנים ובנות לעם הזה, למשפחות שחייהן נעצרו ביום חטיפתכם, ולנו - שהלב שלנו איננו שלם בלעדיכם.

אתם בני אדם במשפחת העמים - ולכן משפחת העמים כולה מחויבת מוסרית ואנושית להשיב אתכם. כל יום שבו אינכם כאן - איננו רק כישלון כבד, אלא גם איום על עצם שהותנו בכדור-הארץ.

אני מסרבת להשלים עם האפשרות שמישהו יכול - אך איננו רוצה...
אני מסרבת להשלים עם האפשרות שמאחורי מילים יפות כמו "מבצע" ו"עסקה" מסתתרת בחירה קרה ומחושבת, שמעדיפה אינטרס אחר על פני חייכם...
אני מסרבת להשלים עם האפשרות שכל עוד קיימת אפשרות לא נעשה הכול...
אני מסרבת להשלים עם האפשרות שאין יד אנושית שיכולה לשנות את גורלכם...
בשורות אלה אני קוראת בקול ברור וצלול, "לא עוד מילים חלולות".
"לא עוד משחקי כוח".

מזמן הגיע הזמן להביט לאמת בעיניים ולעשות את מה שנכון, ואת כל מה שאפשר, וחייבים - כדי להשיב אתכם הביתה. לחבק אתכם ולומר לכם בפשטות ובאהבה: ברוכים השבים הביתה!!!.