צו השעה אחדות

משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נמשך כבר שנים, מטלטל את המדינה, מפלג את החברה ומערער את אמון הציבור במערכת המשפט. אך היום כבר ברור - ההליך הזה איבד את ההצדקה הציבורית והמוסרית שלו.

השופטים עצמם כבר שמטו את עיקרו של כתב האישום - אישום השוחד, שהיה ליבת התיק. מה שנותר הוא מסגרת משפטית חלשה ומפורקת, שאינה מצדיקה את המחיר החברתי והמדיני הכבד. כאשר היסוד המרכזי קרס, ההליך כולו הפך למסע עקר, שאין לו עוד בסיס אמיתי להמשך.

מערכת משפט דמוקרטית אינה יכולה להתנהל כישות מנותקת מהחברה שבתוכה היא פועלת. ג’רמי בנתהאם, מאבות התועלתנות, קבע כי תכלית החוק היא השגת "האושר המרבי למספר הגדול ביותר". אך כאשר משפט מתמשך יוצר פילוג, מחליש את אמון הציבור ומקפיא את עבודת הממשלה - הוא חדל מלהגשים את ייעודו. רונלד דבורקין טען כי פרשנות המשפט חייבת להעניק לחברה "שלמות מוסרית".

אם רוב הציבור מעניק את אמונו לנתניהו ורואה במשפט ניסיון לעקוף את הכרעתו בקלפי, קשה לטעון שההליך עומד באמת בערך היושרה שעליו דבורקין דיבר. גם מונסקיו, שביסס את רעיון הפרדת הרשויות, הזהיר כי סמכותן של רשויות השלטון נשענת על לגיטימציה ציבורית - ומשפט מנותק מהעם מאבד בהכרח את בסיס סמכותו.

באותו הקשר הדגיש האנס קלזן, אבי "תורת הטוהר של המשפט", כי המשפט נשען על "נורמת יסוד" - הסכמה חברתית רחבה. כאשר נורמת היסוד מתערערת בשל חוסר אמון ציבורי בהליך, מתערער הבניין כולו. הרברט הארט הוסיף כי קיומו של משפט תלוי לא רק בהכרת השופטים אלא גם בהכרת הציבור הרחב; ברגע שהציבור חדל לראות בהליך ביטוי לצדק, תוקפו החברתי והמוסרי של המשפט נשמט.

נתניהו איננו נאשם מן השורה. הוא מנהיג עתיר זכויות, שהוביל את ישראל בביטחון, בכלכלה וביחסים בינלאומיים. הוא נבחר פעם אחר פעם על-ידי רוב העם, והכרעת הציבור איננה נתון פוליטי גרידא אלא יסוד חוקתי ראשון במעלה. התעקשות לנהל נגדו משפט אינסופי מתעלמת מן האינטרס הציבורי העליון - שמירה על יציבות המדינה ואמון אזרחיה במוסדותיה.

המשפט לא רק שאינו משרת צדק - הוא פוגע בו. הוא מעמיק שסעים, מחליש את אמון הציבור ומעמיד בסכנה את תפקוד המדינה בשעת מבחן. מכאן עולה מסקנה כפולה: מצד אחד, יש להפסיק את ההליך לאלתר - בין אם בזיכוי, בביטול האישומים או בהקפאה מיידית. מצד שני, לצד סיום המשפט יש לבצע שינוי עמוק בשיטת הממשל בישראל, כדי למנוע הישנות של משברים מסוג זה.

הצעד המתבקש הוא אימוץ תיקון לחוק יסוד: הממשלה, כך שסמכויות ראש הממשלה לא ירוכזו בידיו בלבד, אלא יחולקו בידי מועצה של שבעה שרים. מועצה זו תורכב מנציגות של כל המפלגות הגדולות ותשקף לפחות שמונים אחוז מן הציבור הישראלי. מהלך כזה יבטיח הנהגה הנשענת על בסיס רחב של לגיטימציה, ייצור פסיפס של אחדות לאומית ויאפשר משילות אפקטיבית גם בזמנים של מחלוקות פוליטיות.

משפט נתניהו הפך זה מכבר לסמל של קרע ולא של צדק. אם ליבת האישום כבר איננה, והמשך ההליך רק מחריף את המשבר, יש לעצור אותו לאלתר. אך אסור להסתפק בכך. ביטול המשפט חייב להיות מלווה בתיקון יסודי של שיטת הממשל, שיבטיח הנהגה יציבה מתוך אחדות לאומית רחבה. רק שילוב של זיכוי נתניהו עם רפורמת משילות אמיצה יוכל להשיב את אמון הציבור, לאחות את הקרעים ולהבטיח את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית.