לו נשים היו שולטות בעולם

ג'ודי שיקגו שהיא חלוצת האומנות הפמיניסטית, בוחנת בעבודתה את תפקיד הנשים בתרבות ובהיסטוריה ומנסה לשנות דרך האומנות את המצב הלא שוויוני הקיים. היא פועלת בשדה האומנות העולמי, תחילה בשוליו ובשנים האחרונות במרכזו. היצירה הידועה ביותר שלה המיצב "מסיבת ארוחת הערב", הוצגה במדינות רבות ונחשפה לעיני מיליוני אנשים. יצירה זו שבעבר עוררה את מחאת הממסד האומנותי בארה"ב ואף מוזאון לא הסכים להציגה, מוצגת מאז שנת 2007 במרכז האומנויות הפמיניסטיות ע"ש אליזאבט סאקלר במוזאון ברוקלין.

המיצב שנוצר בשנים 1979-1974 והוצג בתערוכה בשנת 1979 אליה הוזמנו אורחות כבוד היסטוריות ומיתולוגיות. מכיל שלושה שולחנות שהוקדשו לדמויות נשים פורצות דרך. הדמויות חולקו לפי תקופות: משחר האנושות עד סוף התקופה הרומית, מעליית הנצרות במאה ה-4 ועד המאה ה-71, ומהמהפכה האמריקנית עד המאה ה-20. על כל שולחן הונחו 13 מערכות אוכל המוקדשות לדמות מסוימת מתקופות אלה, שכללו: מפית עם שמה, צלחות חרסינה מעוטרות בדימויים של איבר מין נשי, גביע יין וסכו"ם.

על הרצפה שולבו שמות של 999 נשים נוספות. יש שילוב של עבודות נשיות כמו רקמה וציור על חרסינה ומחקר היסטורי. המיצג הנוכחי מהווה חוליה נוספת במאבק שלה ושל אומניות פמיניסטיות אחרות לשנות את המצב הלא שיווני הקיים בעולם. הוא מורכב משמיכת טלאים פיסית ודיגיטלית הממשיכה להארג מתשובות של אנשים מרחבי העולם שמנסים לענות על השאלה ההיפוטטית: מה היה קורה לו נשים היו שולטות בעולם, תא אליו נכנסים המעוניינים להשתתף בפרויקט ולענות על השאלות, וסרט המראה ומשמיע שיחה בין האומניות.

לא בכדי נבחר הדימוי של שמיכת טלאים (קווילט), שמהווה אחת העבודות הנשיות המסורתיות המוכרות. באומנות זו הידועה כבר מהמאות ה-17 וה-18, נעשה שימוש בבדים ממוחזרים המשולבים יחד לכדי יצירה אומנותית ומשמשים בעיקר לכיסויי מיטה. "האומנות הפמיניסטית ביקשה להחיות את "מעשה הטלאים" ממלאכה נשית ליצירת אומנות. הרקמה הופכת לשפת מחאה וכיוצרת מניפסט משותף בו נרקמות תשובות עם מסרים של זעם, ביקורת, תקווה ודמיון.

השתתפות הקהל מתבטאת בהזמנת הצופים במוזאון תל אביב להוסיף את קולם למען שוויון מגדרי ולאפשר יצירת שינוי חברתי. המשתתפים נכנסים לתא אינטראקטיבי ומשיבים על השאלות ובכך הופכים להיות חלק עדכני מהיצירה המתהווה. השיח בין האומניות עצמן המוקרן על גבי מסך גדול לצד שמיכת הטלאים והתא, מעלה את השאלות אותן נשאלים המשתתפים. השותפות ביניהם מדגימה שיח בינדורי המראה גישות שונות בפמיניזם, הגישה של של ג'ודי שיקגו המתמקדת בהעלאת מודעות ושיתופיות וזו של נדיה טולוקוניקובה, הדוגלת באקטיביזם ישיר כוחני וכלל עולמי.

שתיהן מאמינות בכוחה המרפא של האומנות וביכולת שלה לשמש כאמצעי לשינוי חברתי ופוליטי. "מוזאון תל אביב מקווה שהשמיכה תהווה מצע לדיון על עתיד אחר בו לנשים יהיה יותר ביטחון אישי, זכות להשמיע את קולן, עם אמפתיה, שותפות ואחריות".

התערוכה נפתחה למרות מכתב מחאה החתום על-ידי כמה אומנים ישראלים ופלשתינים, שקרא לאומניות לא להשתתף בתערוכה. הכותבים מאמינים ששיתוף פעולה עם" הממסד" בזמן שישראל מחסלת את ההיסטוריה התרבותית והמורשת של עזה, משדר תחושה מזויפת של נורמליות". ג'ודי לא הגיבה על המכתב ונדיה אמרה שבכלל לא תיאמו איתה את ההשתתפות. מהמוזאון הבהירו שאין לתערוכה הממומנת על-ידי גורמים פרטיים קשר עם הממסד. וש"חרמות חברתיות אינן עוצרות מלחמות".