שפיכות דמים או שפיכת אחריות

כאשר נשיא ארצות הברית מאיים על חמאס באזהרה כי אם לא תהיה התקדמות במשא-ומתן תתחולל "שפיכות דמים", ראוי לעצור ולשאול: למה בדיוק הוא מתכוון? מה יישפך כאן, דמו של מי? האם מה שראינו עד כה, בין חמישים למאה הרוגים ביום, רובם אזרחים, אינו כבר בבחינת שפיכות דמים?

נראה שהמילים נשטפות מרוב שימוש, והדם הפך כמעט ליחידת מידה דיפלומטית. מספר ההרוגים המצטבר כבר מתקרב למספרי הירושימה, אך העולם עדיין מתווכח אם זו "מלחמה צודקת" או "תגובה הכרחית".

יש משהו כמעט ציני בכך שדבריו של טראמפ, דווקא הוא, מקבלים מיד פרשנות בהקשר של פרס נובל לשלום. נדמה שהפרס הזה, שבעבר נועד להנציח תקווה, הפך בעידן הזה לקלף מיקוח נוסף בזירת הדמים. אם טראמפ היה מאיים על ישראל, ודורש ממנה להפסיק את האש מיידית, להחזיר את החטופים ולפתוח ערוצי שיקום, ייתכן שהעולם היה מדבר אחרת. אולי אז טראמפ היה מועמד אמיתי לפרס השלום.

אבל כשהאיום מנוסח במונחים של "שפיכות דמים", הוא חושף חולשה מוסרית ומדינית. מנהיג שאיומו הוא רצח המוני של חפים מפשע איננו נושא תקווה לשלום, אלא עדות נוספת לכך שהשלום הפך למטבע ריק, למילה שאפשר לשאת על השפתיים גם כשעל הידיים דם.

אולי, בסופו של דבר, לא העולם הוא שצריך לבחון את מועמדותו של טראמפ לפרס נובל לשלום, אלא חברי הוועדה צריכים לבחון את עצמם. כי כל עוד הם מעניקים את הפרס הזה למי שמאיימים בשפיכות דמים, הרי שגם דמם של הזוכים נעשה סמלי בלבד. וחבל מאוד שכך הם פני הדברים.