הם מפחדים

כאשר חושבים מדוע הרכב השופטים בבית המשפט שוכח לעיתים שהוא הריבון באולם, שהוא זה שאמור לקבוע את מהלכי המשפט, את גבולות הדיון ואת כללי המשחק, ולא הנאשם, יהיה מי שיהיה, התשובה פשוטה, כמעט כואבת: הם מפחדים. כן, הם מפחדים.
מפחדים מהכוח הפוליטי שמאחורי הנאשם, מההשפעה הציבורית, מהזעם של הרחוב ומההד התקשורתי.

מפחדים מהאפשרות שכל החלטה שתתקבל, מוצדקת ככל שתהיה, תיתפס כצעד פוליטי, כהתערבות במאבק בין "ימין" ל"שמאל", או כהטיה נגד "רצון העם". השופטים יודעים שבישראל של השנים האחרונות, גם החלטה שיפוטית נקייה ומנומקת יכולה להפוך בן רגע לכותרת, לסיסמה, ולמטרה נעה ברשתות החברתיות.

ובפחד הזה יש משהו הרסני. כי כשהשופט נזהר יותר מדי, הצדק נעלם. כשהריבון באולם מוותר על ריבונותו, אפילו לזמן קצר, כדי שלא יואשם בהטיה, הוא מאבד את עצמאותו. והרי זו מהותו של שלטון החוק, לא להישען על אהדת הציבור, אלא על עקרון הסמכות ועל אומץ הלב לעמוד מול כל אדם, גם אם הוא נושא בתואר השני הרם ביותר במדינה.

בימים שבהם נאשמים בכירים בוחרים בזירת המשפט כבמה פוליטית, וכאשר כל דיון הופך למופע תקשורתי, נדמה שהשופטים נאלצים לשחק תפקיד שלא ביקשו לעצמם, מתווכים בין החוק לבין הפחד. אבל צדק לא נמדד בפשרות. הוא נמדד ביכולת לומר את המילה האחרונה כשהכול סביבך צועק את ההפך.

בית המשפט הוא המקום האחרון שבו אסור לפחד. לא מהכוח, לא מהכותרות, ולא מההמון. כי ביום שבו גם השופטים יפחדו באמת, לא יישאר עוד מי שיגן עלינו מפני עצמנו. עצוב. עצוב מאוד. מי ירצה להיות חבר ועד, כאשר אימת הדין שורה מעל ראשך?