בית העלמין בית השיטה

סיירתי לא מכבר בבית העלמין בבית השיטה. יש בו כיום כ-500 קברים ומצבות. הוא בית עלמין מטופח ומסודר למדי, עטוף בצמחיה ירוקה. בשטח בית העלמין עצים גבוהים כמו ברושים, אורנים ועוד, המצילים (מלשון צל) את המקום.

בכמה פינות הוצבו ספסלי ישיבה. יש בו מצבת זיכרון לקרובים שנרצחו בשואה וחלקה צבאית לחללי מלחמות ישראל. כידוע איבד הקיבוץ 11 מבניו רק במלחמת יום כיפורים לבדה (מספר הנופלים הגדול ביותר בארץ ביחס לאוכלוסייה).

וכך מתאר באתר הבית של קיבוץ בית השיטה אדם בשם "שבתאי" את "אופיו" של בית העלמין בית השיטה: "... יש בו אווירה המשרה שקט והוד. הקברים השטוחים והאחידים מדגישים את הקו האופקי המוצמד לקוו הקרקע. קיימת אחידות בעיצוב הקבר; מעל הצמחייה השטוחה מזדקפים העצים הסוככים - וקרני האור מנצנצים בינותם. האווירה של כבוד ויופי הופכים את בית-העלמין למקום שגם הילדים נמשכים אליו, ללא פחדים מאגיים - מקום של המשך טבעי לחיי היישוב".

בית העלמין בית השיטה נפתח בשנת 1937. הקברים הראשונים של בית העלמין היו של חיים ברוק ואברהם אלקינד. חיים ברוק נהרג כאשר יצא לשמירה על אדמות תל עמל, קיבוץ חומה ומגדל (היא ניר-דוד). בחנוכה תרצ"ז - 1937 אחרי ליל שמירה עם שחר, יצא ברגל בחזרה לקבוצה. כשצעד בחורשת האקליפטוסים, פגע בו כדור שירה בו ערבי מן המארב, והוא שכב מתבוסס בדם.

באותה שעה, כך מספרים ותיקי הקיבוץ, הוציא בשארית כוחו מכיסו עיפרון, וכתב באותיות רועדות, פתק: "ערבי ירה בי מן המארב מסרו שלום לחברים נורא למות כל-כך צעיר, הכל בעד חרותנו איני יכול יותר". הוא לא גמר לחתום את המילה האחרונה, ואחר כך נפח נשמתו. את השורות שכתב חרטו על אבן-בזלת על קברו.

על-יד קברו של ברוק נקבר באותו יום אברהם אלקינד, יליד לטביה שעלה בשנת 1925 עם משפחתו לארץ ישראל, והמשפחה התיישבה בשכונת "בית וגן" בירושלים. בשנת 1933 הצטרפה המשפחה ל"קבוצת החוגים" שישבה במעיין חרוד, ומשם עלו להתיישבות בקיבוץ בית השיטה.

חברי הקבוצה כינו את אברהם גם בשם "אבא" בשל גילו המבוגר יחסית לשאר חברי הקבוצה. ב-1937 נפטר אברהם אלקינד. ליד קברם של ברוק ואלקינד קבר קטן - של התינוק יורם, בנם של חברי הקבוצה אדלה ונחמיה ארנט, שמת בטרם מלאו לו שנה. אלה הם שלושת הקברים הראשונים בבית-השיטה. ותיקי בית השיטה מספרים כי קברי הראשונים היוו מקום עלייה לרגל לילדים ובני נוער שהרבו לעלות למקום בימי חול ובשבתות, ולהקשיב לסיפורי המצבות.

בשנת 1942 נוסף לבית העלמין קבר נוסף. היה זה קברו של חבר הקיבוץ מרדכי הלוי (לוין) שנהרג בהתרסק אווירון שהטיס מעל גבעת המורה. הלוי נולד בשנת 1915 בחרסון שברוסיה ועלה לארץ בשנת 1924 בהיותו בן תשע. בסוף 1934 הצטרף ל"קבוצת החוגים", ובהמשך עבר עם קבוצתו להתיישבות בבית השיטה.

הלוי היה הטרקטוריסט של הקבוצה, ועבר קורס במכונאות בטכניון. ב-1940 החל ללמוד דאייה בבית הספר לדאייה שפעל למרגלות גבעת המורה, בשיתוף חברת "אווירון" וארגון "ההגנה". ב-29 ביולי 1942 בעת שטס באווירון באימוני טיסה מתקדמים מעל גבעת המורה שבעמק יזרעאל התנגש האווירון בסלע בולט, והתרסק לצלע ההר. מרדכי נהרג במקום, מותיר אחריו אישה ותינוק.

מרדכי הלוי הוכר כחלל צה"ל. הוא הובא לקבורה בבית השיטה. בצילומים מהלוויתו מארכיון בית השיטה, נראה ארונו של מרדכי עטוף בד שחור נישא בידי חבריו. הארון הונח על עגלה רתומה לטרקטור, ועליה משמר כבוד של ארבעה מחברי הקבוצה כשהם עומדים משני צידי הארון - שניים מכל צד.

האיש אולי המפורסם ביותר הקבור בבית השיטה הוא עזריה אלון, איש הטבע וארץ ישראל ממייסדי החברה להגנת הטבע. עזריה אלון נולד בשנת 1918 בהורשקי אוקראינה לאמו שרה קיפניס קוזירובסקי ולאביו חיים קוזירובסקי. ב-1925 עלה עזריה עם אמו ושני אחיו לארץ. המשפחה התיישבה במושב כפר יחזקאל אצל הדודים בנימין וחוה קיפניס. בתחילת שנות ה-30 עלה חיים קוזירובסקי, אביו של עזריה לארץ והמשפחה התאחדה ועברה להתגורר בחיפה.

עזריה למד בבית ספר "הריאלי". בחיפה בשנות ה-40 טייל רבות בכל רחבי ארץ ישראל ונעצר מספר פעמים על-ידי משטרת המנדט על טיול באזורים אסורים לטיול. בשנת 1944, בעת טיול לחרמון נעצר על-ידי הסורים, נשפט וקיבל קנס.

ב-1939 הצטרף לבית השיטה והיה חבר בו במשך 75 שנים עד מותו. עזריה נמנה עם צוות מורי בית הספר המקומי וחינך את הכיתות הראשונות של בית השיטה "קבוצות "אלון" ו"אורן". ב-1953 נמנה עם מייסדי החברה להגנת הטבע, ביחד עם אמוץ זהבי. עזריה כיהן כמזכיר החברה להגנת הטבע.

בהמשך התמנה לערוך את האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ ישראל. הוא כתב מאמרים וספרים רבים בנושאי טבע, סביבה וידיעת הארץ. ב-1959 החל לשדר ברדיו פינה שבועית בשם "נוף ארצנו", פינתו שודרה ברציפות במשך כ-55 שנה עד ימים אחרונים לפני מותו.

עזריה עוטר בפרסים ואותות הוקרה רבים, הבולט שבהם הוא פרס ישראל על מפעל חיים שהוענק לו בשנת 2012. בינואר 2014 הלך לעולמו שבע ימים ומעש והוא בן 95. הותיר אחריו את רעייתו, רות וארבעה ילדים: גדעון, גלעד, אביטל, ובן הזקונים יאיר. בתו, אביטל אפרת, היא מנהלת מוזאון העלייה השנייה בזיכרון-יעקב.

דמות ידועה נוספת הטמונה כאן בבית העלמין, הוא נחום שריג (1914-1999),ממקימי הפלמ"ח מפקדה של חטיבת הנגב במלחמת העצמאות.

נחום נולד בשנת 1914 בירושלים, ליוכבד ולשרגא וייספיש, למשפחה חרדית דור שביעי בירושלים, בן לאחר שלוש בנות. אביו יצא לאמריקה על-מנת לפרנס מרחוק, ולא חזר עד מותו. נחום גדל למעשה לא אב, הוא התחנך ב"חדר" ובבית-ספר "תחכמוני" בירושלים. בנעוריו הצטרף לתנועת "לגיון צופי ירושלים", שם פגש בתקווה זליגר אף היא באה מבית דתי, ומגיל ארבע-עשרה הם ביחד.

ב-1933 הצטרפו נחום ותקווה ל"קבוצת החוגים" ששכנה ופעלה ליד מעין חרוד. ב-1935 נישאו ושנה מאוחר יותר ב-1936 עלו יחד עם חברי "קבוצת החוגים" להתיישבות במקומו הנוכחי של קיבוץ בית-השיטה. כאן בנו נחום ותקווה שריג ביתם, וכאן נולדו ילדיהם: רן, רות, יוסף, אייל וצחקי.

נחום היה ממקימי ענף הפלחה ויזם את הקמת הקואופרטיב להובלה "בית-שאן-חרוד". בשנת 1941 כשהיה בן 26 גויס נחום לפלמ"ח על-ידי יגאל אלון. תחילה היה מפקד מחלקה, לאחר מכן מפקד פלוגה א' ובהמשך מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח.

בסוף שנת 1947 הוטל על נחום להקים את החטיבה השלישית של הפלמ"ח - חטיבת הנגב. בפיקודו של נחום לחמה חטיבת הנגב בקרבות קשים ומרים בנגב הצפוני, בהם הוסג הצבא המצרי, שוחררה באר-שבע, נתפס אזור ים-המלח ונכבשה אילת ב"מבצע עובדה". לאחר סיום מלחמת השחרור, ופירוק הפלמ"ח, השתחרר נחום עם רבים מחבריו, וחזר לקיבוצו כאזרח. הוא היה מרכז ומזכיר המשק.

אחרי מלחמת ששת-הימים נבחר לעמוד בראש הקיבוץ-המאוחד עד 1972. בשנים 1985-1977, במשך שמונה שנים כיהן בתפקיד ראש המועצה האזורית גלבוע. נחום נפטר ב-27 ביולי 1999 בגיל 85, ונטמן ליד רעייתו תקוה שריג. תקוה הייתה מורה וסופרת. בת יחידה להוריה - המחנך והסופר, הרב ד"ר יוסף זליגר ולאה לבית רוזנקרץ. כתבה למעלה משלושים ספרי ילדים, שירה ודוקומנטציה. נפטרה בשנת 1997 בגיל 82.

בסמוך לקברם של נחום ותקווה שריג, נמצא קבר בנם רס"ן יוסף שריג ששימש מפקד פלוגת טנקים ונפל במלחמת יום הכיפורים, ברמת הגולן והוא בן 29 בלבד. יוסף שריג, שהיה מוזיקאי מורה למוזיקה משורר ומלחין, כתב והלחין שירים לא מעטים. הידוע שבהם הוא "אור וירושלים", אותו כתב ב-1972 ללהקת "הגבעטרון".

אישיות ביטחונית נוספת הקבורה בבית העלמין בבית השיטה היא זלמן פרח ממקימי הפלי"ם. זלמן יליד רוסיה עלה לארץ ב-1924 עם הוריו חנה ויעקב. המשפחה הייתה מראשוני המתיישבים בבית אהרון שבעמק חפר. זלמן פרח היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, ועסק בהובלת אוניות מעפילים. ב-1946 נשא לאשה את יהודית (דיתה) פרח. בשנת 1972 נסע זלמן פרח עם משפחתו לארצות הברית, שם עסק באבטחת נמלי-הים של ארה"ב וקנדה. הלך לעולמו ב-1989 והוא בן 70.

לידו כאן בבית העלמין נטמנה רעייתו יהודית (דיתה) פרח שהייתה מראשני ילדי דגניה א'. דיתה נולדה בשנת 1924 (עם תאומתה שייה בן-נון), ליונה ויצחק בן-יעקב, ממייסדי דגניה א’. האב יצחק בן-יעקב היה ממייסדי התעופה העברית וממקימי חברת ‘אווירון’, והאם יונה בן-יעקב הייתה אשת חינוך בתנועה הקיבוצית.

בשנת 1943 התגייסה דיתה לשירות בפלוגה א’ בפלמ”ח וכעבור שנה התנדבה למחלקת הטיס בפלמ”ח. אימוני הטיס נערכו בקלוב התעופה ברמלה ועם סיום הקורס הוסמכה דיתה כטייסת. דיתה האריכה ימים ונפטרה ב2017 בגיל 93 בקיבוצה. לזלמן ודיתה נולדו ארבעה ילדים: יצחק, בשמת, יותם ועופר.

בנם הבכור, יצחק פרח, נפצע קשה בשנת 1968 בעיצומה של מלחמת ההתשה בעלותו על מוקש בבקעת הירדן בעת שירותו במילואים. מספר שנים לאחר מכן ב-16 בפברואר 1971, במהלך תקופת שיקומו נהרג יצחק בתאונת דרכים בדרכו ללימודים בירושלים והוא בן 25 במותו. בן זקוניהם של זלמן ודיתה יותם פרח נטמן ליד קבריהם.

באתר הקיבוץ בית השיטה אני קורא כי יותם נולד באוגוסט 1956. ילד יפהפה, בעל עיני תכלת שמימיות. די מוקדם השמחה לוותה בחרדה ככל שיותם גדל ולא הראה סימנים של התפתחות. הרופאים קבעו כי מצבו קשה והוחלט להעביר את יותם למוסד. באותה עת כמעט ולא היו מוסדות בארץ והטיפול בהם היה לא ראוי, בלשון המעטה.

דיתה וזלמן פרח במצוקתם הגדולה קיבלו החלטה לחפש ליותם את המקום הטוב ביותר עבורו ולו גם ימצא על פני הגלובוס. מקום כזה נמצא לבסוף בשוויץ, מוסד “לה-מוטה”, ברוח האנתרופוסופיה שם היה ביתו של יותם מגיל 3.5 עד למותו בן 67.5 ." בית חם ואוהב מסור לכל צרכיו", מספרת אחותו בשמת באתר הקיבוץ .

יותם זכה לביקורים של בני משפחתו וחברים בקיבוץ. יותם נפטר במאי 2024 כשהוא הוותיק מבין החוסים. היה אהוב מאוד. כונה הנסיך של המקום. לאחר מותו הובא לקבורה בבית השיטה ונטמן ליד הוריו.

אנחנו ממשיכים בסיורנו בבית העלמין בית השיטה ומבחינים בקברה של ציפורה בן-גוריון, אחותו של דוד בן-גוריון, ציפורה נולדה בשנת 1890 בפלונסק פולין, כביתם הצעירה של שיינדל ואביגדור גרין. היא הייתה הצעירה בין אחיה: אברהם, מיכאל, רבקה ודוד בן-גוריון. בעת לימודי גננות בברלין הכירה סטודנט לרפואה בשם משה קורטיני. עם סיום לימודי הרפואה שלו בשנת 1914, נישאו השניים בפלונסק. משה וציפורה עברו לרוסיה, שם כיהן משה כמנהל בית חולים ממשלתי. ברוסיה נולדו בניהם: אריה ב-1916, ועמנואל ב-1919.

בשנת 1922 נרצח בעלה של ציפורה, ד"ר קוריטני, בקליניקה אשר בביתם, כנראה על-רקע אנטישמי והמהפכה הבולשביקית. ציפורה וילדיה נמלטו לבית הוריה בפלונסק. בשנת 1923 עלתה ציפורה לארץ ישראל עם בנה אריה, לימים איש חינוך ותרבות מייסד מכון שיטים. בנה השני עמנואל בן-גוריון שהיה לימים סופר ופרסם ספרי תעופה פופולריים. עלה לארץ ב1925 עם סבו אביגדור גרין, והמשפחה התאחדה, והתיישבה בחיפה. ציפורה בן-גוריון הייתה אחות ראשית בבית חולים בחיפה במשך למעלה מ-30 שנה.

בשנת 1927 נישאה ציפורה בן-גוריון לזמר והמוזיקאי אריה פרידמן לבוב. בביתם בחיפה הרבה להתארח אחיה, דוד בן-גוריון, בביקוריו בעיר. ציפורה נפטרה בשנת 1965 מהתקף לב, בגיל 75 ונטמנה בבית השיטה, לא הרחק מקברי שני בניה אריה בן-גוריון ועמנואל בן-גוריון. נכדה של ציפורה חגי בן-גוריון, בנו של אריה בן-גוריון הוא סופר והיסטוריון. מתעד בית השיטה.

בבית העלמין בית השיטה טמונים שניים מחברי להקת הגבעטרון שניהם חברי קיבוץ בית השיטה: חנוך אלבלק מבצע שיר התפילה "ונתנה תוקף" שנפטר לאחר מחלה קשה ואלה האריס, חברת הלהקה במשך 26 שנה, שמתה מפצעיה ביולי 2019 לאחר שנפגעה בתאונה דרכים סמוך ליישוב נעורה.

אלה, בת 79 במותה, הייתה בת למייסדי הקיבוץ. אביה יוסף (יוסוף) גידרון היה מראשוני הפלמ"ח ושימש תקופה קצרה כמפקד הפלי"ם. אימה, שפרה גדרון, הייתה הגננת הראשונה של בית השיטה וממובילות החינוך בקיבוץ. על מצבת קברה של אלה האריס נחקק קטע משירה של נעמי שמר "אני גיטרה הייתי פעם עץ אולי ובתיבת התהודה אני זוכרת את כל מי שניגן עלי ואני אומרת תודה. אוהבים מוקירים ומתגעגעים".

אנחנו ממשיכים בסיורנו בבית העלמין ומבחינים בקברו של לוי מן מראשוני המפקדים בחטיבת גולני במלחמת העצמאות. מי שהיה ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון. לוי חבר קיבוץ בית השיטה שימש בתפקידים בכירים בקיבוץ. במלחמת יום הכיפורים היה לוי מן סמח"ט בחטיבת הטנקים 679 בפיקודו של אוֹרי אור. ליד קברו נטמנה רעייתו גינה מן לבית שמאראגד בת קיבוץ תל-יוסף, שהייתה קצינת מודיעין בחטיבת הפלמ"ח הראל. בנם הוא הוא ההיסטוריון ד"ר ניר מן.

בין הטמונים בבית העלמין שמריה (גלפנד) צמרת איש המוסד לעליה ב' שעסק בארגון העלאת אוניות מעפילים לארץ. שמריה נולד בארה”ב למשפחה ציונית. בן 10 ביקר עם אביו בארץ ועלה לבדו בגיל 15. למד בגימנסיה “הרצליה”, היה "מעמודי התווך של בית השיטה". נכתב עליו באתר הקיבוץ. נהרג ב1964 בתאונת עבודה כאשר עבד בזיתיה של הקיבוץ בן 54 היה במותו. שמריה הוא אביה של הפזמונאית דורית צמרת מחברת השירה האגדי "החיטה צומחת שוב" .

בין הטמונים בבית העלמין ארנסט הורוביץ מוסיקאי ומנצח המקהלות מעמודי התווך בעיצוב התרבותי-מוסיקלי של קיבוץ בית השיטה והאיזור.

דמות בולטת נוספת בחיי התרבות בקיבוץ הטמונה כאן היא חוהל’ה הדר מורה למוזיקה. חוה נולדה במושב נהלל לאברהם ודבורה יפה ממייסדי מושב נהלל, אחרי לימודי התיכון בבית ספר החקלאי בנהלל למדה במכון להוראת המוזיקה באורנים, הוראת נגינה ומוזיקה, ושירתה בצבא כמורה חיילת במגדל העמק, נצרת עלית ובגבעת המורה.

בגיל 22 נישאה לעמוס שור, ויחד התגוררו במשק המשפחה בבית שערים. ב-1971 כשהייתה חוה’לה בת 26, נולדה ביתם ענת. לאחר כשנה שם עמוס נפטר. זו הייתה טראומה מאוד קשה לחוהל’ה ולמשפחה.

באוקטובר 1974 נישאה חווה בשנית לאמציה הדר והזוג עבר להתגורר בבית השיטה ובנו בה את ביתם. חוה השתלבה והייתה פעילה מאוד בחיי המוזיקה והתרבות העשירים בבית השיטה, הצטרפה לצוות מורי בית הספר היסודי ולימדה מחזורים רבים של כיתות את רזי החלילית וקריאת התווים. בנוסף לימדה תלמידים פרטיים נגינה בפסנתר, באקורדיון ובמנדולינה.

באותן שנים, הצטרפה כמלווה בפסנתר לחבורת הזמר המקומית, “האשקולית” וליוותה אותה כשמונה שנים להופעות בארץ ובחו”ל. לאורך שנים רבות ניהלה מוזיקלית את סדרי הפסח המושקעים של בית השיטה, ניגנה בתזמורת המנדולינות האזורית בניר דוד ואף ניצחה עליה מספר שנים. כשהיא בתחילת שנות השישים לחייה אובחנה כחולת פרקינסון. נפטרה ב-2018 והיא בת 73 במותה.

אנחנו ממשיכים בסיורנו בבית העלמין ומבחינים בקברו של עוזי אילת. עוזי נולד ב-1940 בבית-השיטה בן לשושנה ואברהם. אילת בשירותו הצבאי היה לקצין צנחנים בגדוד 890. במלחמת ששת-הימים לחם כמפקד פלוגה בגדוד 71 בחטיבה 55 בכיבוש מזרח ירושלים והעיר העתיקה.

במלחמת יום-הכיפורים היה בין ראשוני צולחי התעלה כסגן מפקד גדוד 71. תוך הקרבות התבשר את בשורת האיוב על נפילת אלון אחיו. מאוחר יותר התמנה למפקד גדוד 71 ובמלחמת לבנון הראשונה שימש סמח”ט 55. עוזי נשא בתפקידים ציבוריים בקיבוץ ובהם מזכיר הקיבוץ. נפטר בגיל 82 לאחר מאבק המחלה ממארת.