שקט ושלווה, הכל דופק

נראה, שהמצב הטוב ביותר שאליו בנימין נתניהו שואף לכאורה, הוא המצב הנוכחי. לא שלום, לא מלחמה אמיתית. אפשר לקרוא לזה מלחמה בקטנה. פה מל"ט שמטיל פצצה, או טנק שיורה פגז, פה הרוג, שם פצוע, העיקר שהבלגן יימשך, גם על אש קטנה. זה מתאים לו, כמו כפפת קטיפה על יד ענוגה. עשרות אלפי לוחמים באזור עזה, שלרובם אין מושג מה ילד יום.

המצב הזה, בין חיים למוות, בין הכרעה להמתנה, הוא אולי המצב האידיאלי מבחינתו. הוא מחזיק את המדינה במתח תמידי, את הצבא בכוננות, ואת הציבור במצב של חרדה שקטה. מלחמה כמצב צבירה. לא אירוע, אלא אורח חיים.

זהו מצב שמאפשר לו לנשום. כל עוד יש אויב ברור מבחוץ, אפשר לטשטש את השאלות מבפנים. כל עוד יש "איום ביטחוני מתמשך", אין צורך לשאול על אחריות, מחדלים או ועדת חקירה. הרי איך נבדוק מה קרה בזמן שהמלחמה נמשכת?

וכך, יום רודף לילה, וצה"ל תקוע בלולאה שאין לה התחלה ואין לה סוף. הפגזים כבר לא מרעידים את האדמה, הם מרעידים את התודעה. הציבור מתרגל לרעש, כמו אדם שחי ליד פסי רכבת, או מסלול המראה. בהתחלה הוא מתעורר בכל לילה, אחר כך הוא פשוט מפסיק לשמוע.

בינתיים, נתניהו יודע היטב שהכאוס הוא החמצן שלו. כל עוד אין יציבות, אין הכרעה. וכל עוד אין הכרעה, אין אחריות. בין פסק דין שטרם נכתב לבין מלחמה שאיש אינו יודע מתי תסתיים, הוא ממשיך לנוע במרחב הביניים הזה:

לא ראש ממשלה במובן המלא, לא נאשם במובן המחייב, לא מנהיג ולא פורש, רק שחקן שמחזיק את כולם במתח, כדי שהמסך לעולם לא יירד. והכי חשוב מבחינתו, זה שיצחק עמית, הוא נשיא בית - הנשפט העליון. וזו אינה טעות דפוס! זה לכאורה מה שהוא אמר אמש.