נשק התואר

ישיבת פתיחת כנס החורף נפתחה בדברי יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. הוא בירך את הנשיא, את שופטי בית המשפט העליון ואת יתר המכובדים, הדגיש את כבודה של הכנסת כריבון המחוקק והציב גבול ברור: "אין רשות שאין עליה מגבלות - חוץ מהרשות השופטת". בדבריו, שנאמרו בשפה שקולה, הבהיר שהימנעותו מלכנות את יצחק עמית "נשיא בית המשפט העליון" אינה נובעת מיריבות אישית או פוליטית - שבימים רגילים יכולה להחשב עניין שולי, קטנוני וזניח, אלא עניין מהותי ומכונן באשר לטיב היחסים שבין הרשויות.

הנשיא הרצוג דיבר אחריו, וטען כאילו נאומו היה ספונטני - "היה לי נאום מוכן אבל הלב שותת דם". אלא שמי שמכיר את הליכותיו של הרצוג יודע כי הספונטניות ממנו והלאה, וכל נאומיו מוכנים מראש. לא בכדי, בניגוד לפעמים אחרות בהן מפיץ בית הנשיא מראש למערכות התקשורת את נאומיו של הרצוג, הפעם חרג ממנהגו. הסיבה: להרצוג לא באמת היה נאום מוכן.

הרצוג, שידע מראש כי אוחנה לא יכרע ולא ישתחווה לניסיון לכפות אותו לכנות את עמית "נשיא", תכנן מראש מה לומר, ורק בחר להסתיר זאת מראש כדי ליצור רושם של התפרצות רגשית. בפועל - לא לב שותת דם, כלשונו, אלא נאום שותת פאתוס ודמעות - דמעות תנין.

אוחנה נהג בדיוק לפי כללי הטקס. הוא מנה את כל המכובדים, ציין שהוא פוטר את יתר הדוברים מאזכור שמותיהם, ועבר לתוכן. זו הדרך המקובלת באירועים ממלכתיים.

הרצוג, שעלה אחריו, בחר במודע לפתוח שוב ברשימת המכובדים ולמנות אותם אחד לאחד - הפעם עם הדגשה מכוונת: "נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית". כך, מעל בימת הכנסת, העניק הנשיא תוקף לתואר שנוי במחלוקת משפטית.

זו לא טעות טקסית ולא שגיאת נימוס. זו בחירה פוליטית מודעת, עטופה במעטפת של נימוס. הנשיא, האורח במליאה, השתמש בטקס כדי לנסות ולכפות את דעתו במחלוקת על מציאות משפטית. במקום לשמור על ממלכתיות, הוא עשה שימוש במוסד הנשיאות כדי לנגח את הכנסת.

הרצוג כנראה לא מכיר את המושג "כבוד אכסניה". הוא שוכח את מקומו כאורח ונוהג כבעת הבית. בעזות מצח, הוא מנסה להכתיב למארח כיצד לפנות לאורחי המשכן ובמקביל נוזף באוחנה על "חוסר נימוס" כביכול. כאורח כבוד, הוא אמור היה לכבד את נוהלי הכנסת. תחת זאת, בחר להבליט דווקא את זהותו של עמית ולהשתמש בתואר כנשק. כשהדברים נאמרים בבית הנשיא - זו זכותו המלאה, גם אם הדברים אינם נעימים לאוזן. אבל בכנסת, הבית של נבחרי הציבור, זו חוצפה וחוסר דרך ארץ.

הנשיא הרצוג דיבר על הצורך באחדות, בכבוד ובשמירה על נימוס מעוּשה. אבל מאחורי המילים היפות הסתתרה אותה מגמה קבועה - התייצבות חד-צדדית ושנויה במחלוקת לצד מערכת המשפט.

במקום להתמודד עם השאלה המהותית - האם מינויו של יצחק עמית עומד בדרישות החוק - הרצוג התחמק לעבר שיח רגשי על "נימוס", "כבוד" ו"שלום בית". כך הפכו הנימוס למחליף של החוק, והאחדות לתחליף של אמת.

החרה-החזיק אחריו ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שמטיף שוב לממלכתיות ולכיבוד מוסדות. אלא שכוונותיו התבררו ברגע שחשף את פרצופה של אותה ממלכתיות מדומה.

לפיד, בנקמנות נמוכה, סירב תחילה לקרוא לאוחנה "יו"ר הכנסת", ולבסוף כינה אותו "יו"ר חצי הכנסת". זהו אקט מבזה, לא התנהגות של מנהיג אחראי.

מי שמדבר על נימוס לא נוהג כך. מי שמטיף לממלכתיות לא שולל את הלגיטימיות של הכנסת מבפנים ולא משתמש בנשק של "אי ממלכתיות" כדי לתקוף את מה שהוא עצמו מגדיר כ"אי ממלכתיות". כבר אמרו חז"ל: "מום שבך אל תאמר לחברך".

הרצוג ולפיד, שני גמלים שאינם רואים את דבשתם, עשו בדיוק את ההפך - הפכו את התואר לכלי נשק: הרצוג משתמש בו כדי לעצב מציאות משפטית; לפיד כדי לבזות מוסד ממלכתי; ושניהם, כל אחד בדרכו הקטנונית, מחלישים את אמון הציבור במוסדות המדינה.

מי שקירר את היוּרָה היה לא אחר מאשר הנאשם בנימין נתניהו, שאולי בנסיונו להחניף לשופטים שעתידם תלוי בו ובשגרה מנוע מהתערבות בנושאים משפטיים לנוכח ניגוד העניינים. שרים וחברי כנסת בליכוד מחו על דבריו, שמהם השתמע כאילו יצחק עמית הוא אכן נשיא בית המשפט העליון. הם ראו בכך שער עצמי, ומים צוננים על המאבק שהם מנהלים נגד הכרה בעמית.

הפליג לעשות השר שלמה קרעי שנתן פרשנות מרחיבה לדברי ראש הממשלה, כאשר טען שלמעשה מדובר במשוואה - הווי אומר: רק כאשר המערכת המשפטית תכיר בלגיטימיות של שרי הממשלה והעומד בראשם, יהיה מקום להכרה דומה בעמית כנשיא העליון.

נתניהו טען כאילו אמר בעבר שעמית הוא הנשיא. נסיונותי למצוא לכך הוכחה העלו חרס. להפך, נתניהו לא נקף אצבע בעניין - ולא נקט עמדה לכאן או לכאן, אך שופרותיו בתקשורת הטילו דופי בליגיטימיות של עמית כנשיא הנבחר, ונציג הממשלה שלו לא חתם על המינוי ברשומות.

המילים - "נשיא", "יו"ר" ו"ממלכתיות" - אינן ביטוי של כבוד הדדי. הן הפכו לסמל של מאבק. המחלוקת בעניין לא תוכרע בנאומים חסרי תוחלת של ישיבה ממלכתית בכנסת. וזה לב העניין: כשהצגת נימוס הופכת למכשיר ניגוח פוליטי, אין כאן עוד ממלכתיות. יש כאן נשק התואר.