כשהדלפה הופכת לסיפור

החופשה הכפויה של הפצ"רית בסמוך להדלפה שנחשפה לציבור היא אירוע דרמטי בדמוקרטיה הישראלית וביחסי תקשורת משפט וביטחון. עיתונאים יאמרו שהדלפות הן דלק לשיח הציבורי ולעיתים המפתח לחשיפת עוולות. אין עיתונאי שמתנגד למידע שמגיע מהשטח. אבל בצד השני של המתרס עומדת מציאות פשוטה - אם המדליף מזוהה - המחיר אישי ומוסדי כאחד.

בין אם מדובר בדובר ראש ממשלה שמכוון מסר לעיתון זר כדי לעצב נרטיב המסייע לבוס (גם אם פוגע בחטופים) ובין אם בקצין שמפר פקודות כדי להאיר מצב חמור, התוצאה דומה: ברגע שההדלפה הופכת לכותרת הסיפור המקורי נדחק. כך נגרמה פגיעה של ממש בניהול המאבק בשדה תימן ובמקום דיון מהותי על האירועים החמורים הפוקוס זלג לעבירה הפרוצדורלית עצמה.

זהו הימור שהמדליפים לא תמיד חושבים על כך עד הסוף. הדלפה יכולה להציל דיון ציבורי משקיפות חסרה אך היא גם עלולה לשרוף את המטבח כולו. בעבודת מטבח מי שעומד ליד התנור יכול להוציא פיצה מעולה אבל גם להיכוות. האחריות המקצועית מחייבת לשאול שלוש שאלות לפני כל צעד כזה:

האם אין דרך חוקית ושקופה יותר להביא את המידע לדיון?

האם הנזק הביטחוני והמוסדי קטן מהתועלת הציבורית?

האם מוכנים לשלם את מחיר החשיפה האישית והארגונית?

הדמוקרטיה צריכה גם חושפי שחיתויות וגם משמעת מערכתית. היא צריכה עורכים אמיצים וגם שומרי סוד אחראיים. האיזון כמעט תמיד נשבר היכן שהכוונה טובה אך המתודה פגומה. אם נרצה שהציבור יעסוק בעובדות ולא בשוליים עלינו לטפח מנגנוני פיקוח ותלונה אמינים לצד תרבות ארגונית שמתגמלת שקיפות פנימית לפני שמדליקים את התנור שבחוץ.