גם לעובד זר יש שם

נימה של אכזבה ניכרה בקולה של האישה, שעדכנה את חבריה שהסבו עמה לשולחן הקפה, כאשר אמרה "עכשיו פורסם כי זוהתה הגופה שהחזיר אתמול החמאס והיא של עובד זר". חשבתי יותר על נימת הדברים מאשר על תוכנם. אני מעז להניח, כי היא לא היחידה שחשה אכזבה. הסב טקסט של מה שהיא לא אמרה, אבל השתמע מנימת הקול שלה, הוא שיש הבדל לא רק בין החיים אלא גם בין המתים. יש מדרג. אין די ושמחה כשחרורו של חלל ישראלי כדין שחרורו של עובד זר.

"לכל איש יש שם", כתבה המשוררת זלדה. אכן. ברור. חלק הארי של תושבי ישראל יודעים ומכירים את שמות החללים החטופים, אלה שהושבו לישראל ואלה שטרם הושבו אליה, אבל ספק אם יותר מקומץ מהם יודעים או זוכרים את שמו של מי מהחללים שהיו עובדים זרים בישראל. לרובם ככולם שמות ארוכים, בלתי זכירים, קשים להגייה.

ממאבקן העיקש, הנחוש, המעורר התפעלות, של משפחות שכולות, אשר יקיריהן נרצחו בשבעה באוקטובר ונחטפו ו/או כאלה שנרצחו או נהרגו - מה ההבדל?! - שבי החמאס, מעיד, בין היתר, ואולי בעיקר, על החשיבות העצומה של השבתם לביתם, למשפחתם, לקבורה באדמת המולדת.

רובנו ככולנו לא יודעים על אודות המאמצים הבלתי נלאים שמשקיעות משפחות נפאליות/ תאילנדיות/ פיליפיניות לחילוץ גופות יקיריהן. רובנו ככולנו לא מסוגלים להבין לעומקה את תחושת הגוף והנשמה של משפחות החללים, אשר עבורן עצם היות בנם בידי ארגון מרצחים נתעב כמוה, היא בלתי נסבלת, אף שהוא חלל.

חוזר לקפה. הם ישבו ודיברו על הא ועל דת ( וקיימו ויכוח חוצה מגזרים) ואחת בכמה דקות שבו לדון ולדוש בסוגיית החללים החטופים. בכל פעם כאשר מי מהן ציין את היות החלל שהוחזר עובד זר ניכרו נימות האכזבה, התסכול, ובא לידי ביטוי ההבדל בין "אנחנו ושלנו" לבין "זר ורחוק".

עובדים זרים מהווים חלק חשוב, מוערך ומבורך, במשק. יש לא מעט (בלשון המעטה) עבודות "שחורות", אשר אם לא ייעשו בידי עובדים זרים לא ייעשו כלל. בקיבוצים רבים יש אזור המכונה "המגורים של התאילנדים". הם עובדים בשדה, במדגה, ברפת, במטע ועוד. הם שקטים מאוד. אנשים חרישיים. צנועים. ביישניים. ברכו אותם לשלום והם ישיבו בקידה, במאור פנים ובחיוך.

ריח על-האש שהם עושים מתפשט, עם רוח ערב, בכל רחבי הקיבוץ. לא אחת, נשמעת המוזיקה שהם אוהבים. במשך שנים ראיתי מאות מהם. אני לא יודע שם אף לא של אחד מהם. כולם מתויגים ומקוטלגים כ"עובדים זרים".

ברגע ששמעתי על זיהוי חלל נוסף, שמחתי (ככל השמחות במקומותינו בעת הזאת, היא הייתה מהולה בצער, בעצב ובכאב). כאשר שעות אחדות, ממושכות, נודעה זהותו והתברר כי הוא עובד זר, דבר לא נגרע משמחתי, אף לא נימה. חשבתי על איש שאני לא מכיר, על משפחו שאני לא מכיר, וידעתי כי כל הדמעות של שמחה ועצב דומות זו לזו כשתי טיפות. יהי זכרו ברוך.