האם אנחנו עדיין מדינה

מזמן, מזמן קראתי על תופעה טבעית מצמררת - נמלים שאיבדו את הדרך לקן מתחילות לצעוד במעגל סגור. כל נמלה עוקבת אחרי ריחה של האחרת, והמעגל נסגר שוב ושוב עד תשישות, עד מוות. אין שם רוע, רק אינסטינקט. רק אובדן כיוון. עולם קטן, מסודר מדי, עד שהוא נתקע בתוך עצמו.

היום מול הים הזיכרון היכה בי. ראיתי איך אנשים נעים בקבוצות, לאותם המקומות, כאילו יש דרך אחת בלבד ללכת בה. כאילו גם אנחנו, בני האדם, הולכים במסלולים קבועים. אז התיישבתי, לא כדי לחשוב, אלא כדי להבין. והים דיבר. לא במילים, אלא בגלים, באור, בשקט שמחזיר אותך לעצמך.

התבוננתי באנשים - באלה שהולכים יחפים על החוף, כאילו מחפשים תשובה בחול. באלה שיושבים עם כוס בירה ומביטים רחוק, מנסים לשכוח או אולי להיזכר. באלה שנאבקים בגלים בעומק הים. ובאלה שפשוט נותנים למים לשאת אותם, בלי להילחם. ופתאום ראיתי כמה אנחנו דומים לנמלים. גם אנחנו מסתובבים במעגלים, עוקבים אחד אחרי השני, באמונה עיוורת, שוכחים לאן בכלל רצינו להגיע.

ראיתי בתמונות הקטנות האלה את כל מדינת ישראל. את מי שמנסה לשלוט, ואת מי שכבר הבין שאין טעם, כי החיים, בדומה לים, לא מצייתים. ככל שאתה מנסה לתפוס את הגלים בכוח, הם נשברים לך בידיים. שליטה היא אשליה. היכולת לשחרר, זו החוכמה האמיתית. חשבתי עלינו. מדינה לא נבנית רק בכוח, היא נבנית ביכולת להקשיב, להכיל, להבין שאין אמת אחת ואין דרך אחת להיות יחד.

ואז הגיעה השקיעה. השמש ירדה לאיטה, צבעה את הים באדום בוער. האור שלה נגע בכולם, בלי הבדלי אמונה, מגזר או צד. היא לא שאלה מי צודק ומי טועה היא פשוט האירה. ואולי זו המדינה שאנחנו צריכים להיות, לא כזו שמודדת למי מגיע אור אלא כזו שמבינה שכוחה לא נמדד בשליטה, אלא ביכולת להאיר לכולם. אולי זה השיעור הקשה באמת, לא מספיק להיות מדינה חזקה צריך להיות מדינה שמאירה לכולם. רק מדינה כזו ראויה להיות חלק ממשפחת העמים.