מכתב לנשיא המדינה

לכבוד
נשיא מדינת ישראל, יצחק "בוז’י" הרצוג

אדוני הנשיא,

באישון לילה, סמוך לשתיים לפנות בוקר, הומה המסדרון של אגף האבטחה הלאומית ברחש מתוח. קולות נחרצים נשמעים. טלפונים רועדים ללא הפסקה. מערכת הביטחון כולה על הרגליים. רגע שהמדינה כולה קיוותה שלעולם לא יגיע, הגיע. שיירת רכבים משוריינת, עם אורות כחולים-מהבהבים, מתקדמת לאיטה לעבר שערי כלא "ניצן". בתוך אחד הרכבים יושב מי שהיה ראש ממשלת ישראל במשך שני עשורים, בנימין נתניהו, בדרכו להיכנס לכלא כדי לרצות גזר דין שכבר נפסק.

מחוץ לבית הסוהר, מבעד לאפלה, משתרעים גדודי קהל המונים. עשרות אלפים נדחסים זה אל זה: דגלי ישראל, שלטים, צעקות, התפרצויות זעם, ותחושה שאוויר הארץ נעשה דליק. מודיעין שב"כ מדווח על אותה מילה שהמדינה חששה ממנה שנים: מלחמת אזרחים. קבוצות מוכנות לנקמה, נשקים בלתי חוקיים נאספו, המון מוסת ובר-פיצוץ.

עולה השאלה שאיש לא העז לשאול בקול: למה הנשיא לא נתן חנינה? מה קורה למדינה כשמחצית מהאזרחים מרגישים שנלקח מהם המנהיג שעליו בנו את עולמם, והמחצית השנייה מרגישה שמי שלט במשך שנים ניצל כוחו? מה קורה כאשר מערכת משפט חזקה, עצמאית, ראויה, מגיעה לנקודה שבה החלטה נכונה על-פי הדין עלולה להיות אסון על-פי המציאות?הדקות נוקפות. האווירה מתכווצת. המציאות נושמת דרך צינור דק של סיכון. מול הרגע הזה, חורטת ההיסטוריה את שמה בשקט צורם. אם ייפתח השער, איש לא יכול להבטיח שהמדינה תוכל להשאר אותה מדינה.

זה הרגע שבו אנו מבינים: החוק הוא חשוב.המשפט הוא קדוש. אבל יש רגעים שבהם החובה העליונה של מנהיג היא להציל את המדינה עצמה. כאן מתחיל מכתב זה.

אדוני הנשיא,

הסיטואציה שתוארה לעיל איננה תסריט דמיוני. היא אפשרות ממשית, מוחשית, מפחידה. והיא מחייבת אותנו לשאול את שאלת-היסוד של תורת המשפט: מה קורה כשהחוק פועל בצורה תקינה, אך החברה כולה עומדת לפני שבירה? זו בדיוק הנקודה שבה סמכות החנינה, שאתה מופקד עליה, אינה עוד צ’ופר פוליטי או מחווה רגשית, אלא אחד ממנגנוני הבטיחות החוקתיים החשובים ביותר שקיימים במשטר דמוקרטי.

מכאן, ובהמשכו של הניתוח הפילוסופי העמוק, אפרט כיצד גדולי תורת המשפט היו מבססים ומצדיקים פעולה כזו, פעולה שמטרתה אינה לבטל את הדין, אלא למנוע התמוטטות של האומה. הרברט ליונל אדולפוס הארט לימד אותנו שכל מערכת משפט בנויה מכללים ראשיים, קרי, איסורים, וכללים משניים, קרי, תיקון טעויות, פרשנות, חנינה.

מקרה נתניהו, ברגע המתואר, הוא המבחן המקסימלי של הכללים המשניים - החוק מיצה את תפקידו בהנחה שפסק הדין ניתן וההליך הסתיים בהרשעה. כעת השאלה היא: האם יישום דקדקני של החוק יוביל לתוצאה שהמערכת עצמה אינה מסוגלת לשאת. הארט היה אומר: דווקא כשכל הכלים המוסדיים נוצלו, הכלי העליון של תיקון, שהוא מוסד החנינה, חייב להיכנס לפעולה כדי לשמור על שלמות המערכת כולה.

המשפט יכול להיות צודק, ועדיין להביא לתוצאה שאינה מוסרית במובן הרחב: סכנת שפיכות דמים, פירוק החברה, קרע בלתי הפיך. גוסטב רדברוך כינה זאת "חוק קיצוני שאינו עוד חוק", האם מדינה רשאית להביא את עצמה לגיהינום בשם קיום החוק? רדברוך יאמר:"אם הדין מתנגש עם ערך מוסרי-קיומי עליון, יש להעדיף את הערך." והערך העליון במקרה הזה ברור: המשך קיומה של מדינת ישראל כאומה אחת.

רונלד מיילס דוורקין טען שהמשפט חייב להתפרש כמערכת אחת שמעניקה לכל אדם יחס של כבוד ושוויון. אך במקרה המתואר, ישראל מפוצלת לשני עולמות מוסריים: צד אחד רואה ענישה כקידוש הצדק וצד שני רואה ענישה כחורבן המחנה שלו. האם הדמוקרטיה יכולה לאפשר קריעה פנימית כזו? דוורקין היה אומר:"התפקיד של מוסד החסד והחנינה הוא להחזיר את האחדות המוסרית של החברה."

לפי אריסטו, צדק אמיתי אינו עניין מכני. הוא דורש זהירות, מידתיות, כושר קיימת הבחנה בין כל מקרה לגופו. ברגע שבו עונש מאיים לפרק את החברה, הוא הופך לבלתי מידתי והתיקון היחידי האפשרי הוא הפעלת החוכמה המדינית - לא של שופט, אלא של נשיא.

בתנ"ך, במלכים, אצל הנביאים, שוב ושוב מופעל שיקול החסד במקום שיקול הדין כאשר שלמות האומה נמצאת בסכנה. חז"ל אמרו: "עת לעשות לה’, הפרו תורתך". כלומר, יש רגעים שבהם כדי לשמור על הכלל, מחליטים בדרך אחרת מהכתוב. לא מתוך זלזול בחוק, אלא מתוך קדושת החיים וקדושת העם.

אדוני הנשיא,

בידך למנוע את התרחיש הנורא מכל,

הבקשה הזו אינה פוליטית. היא אינה אידאולוגית. היא אינה ימין ואינה שמאל. היא בשם כל גדולי הפילוסופים של תורת המשפט. היא בשם חז"ל. היא בקשה לקיום המדינה, לייצוב החברה, לשמירה על המרקם העדין שמחזיק את ישראל מאוחדת מול אויביה. חנינה אינה סתירה של פסק הדין. היא הודאה בכך שהמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה את המחיר של יישומו.

לכן, כפי שהיו מלמדים אותנו הארט, רדברוך, דבורקין ואריסטו, וכפי שמורה מסורת ישראל, לעיתים רגע אחד של חסד מציל את האומה כולה. אני פונה אליך בשם השכל הישר, בשם השלום החברתי, בשם אחריות לאומית, להעניק חנינה ולהציל את מדינת ישראל מיום שאיש מאיתנו אינו רוצה לראות.

בכבוד רב,
עו"ד עוז גדות