על מהות הלוחות והברית

אחד הלקחים שלמדתי במשך השנים שבהן, לאורך המסלול, לא בהכרח ניתן היה להחיל עלי את האמירה "אין חכם כבעל ניסיון", על-אף שצברתי פה ושם ניסיון מסוים וזיקקתי לעצמי תובנות אחדות ממלאכת החיים, הוא זה: גם אם שוברים את הלוחות, אסור להפר את הברית. בינינו לבין הזולת בכלל והיקרים לנו בפרט כרותה מעין ברית, גם אם לא כתובה, גם אם לא צרובה בשבועה, כי יש דברים שלא עושים גם אם מאוד כועסים.

איפוק והבלגה למדתי בעיקר מאמי, הואיל ואבא היה מהיר חימה ומה שמכונה "נוח לכעוס". הם היו בעלי מזג הופכי, קוטבי, ואני – את המתינות, הזהירות, הספירה עד עשר (לפנים ולאחור) ינקתי עם חלב אמי. זו הייתה בחירה נכונה לי. היא התאימה לאופי המולד שלי. היא ביטאה ושיקפה אותי. עם השנים למדתי, כי לוחות אפשר להחליף, אבל ברית שהופרה - כמו נדר - קשה מאוד לחדש אותה.

אני מנסה להחיל את התובנה הזו גם על כל ישראל, במיוחד על מי שעדיין חושבים ואף אומרים כי כל ישראל חברים. כי אחים אנחנו. בין אחים מתגלעות מחלוקות, פורצים סכסוכים, ניצתים ריבים, מתלהטות רוחות. כשהכל כועסים ונוטרים אלה לאלה קל לאבד עשתונות, לצאת מהכלים ובתוך כך לשבור אותם. ולקבוע בייאוש - לא אחים אנחנו.

הגורל המשותף לנו כאן, במדינת ישראל, מחייב אותנו להישבע, קודם כל לעצמנו, כי יש דברים שלא עושים, מילים שלא אומרים, גם כשהלב מורתח ובוער. גם כאשר הרצון הטבעי הוא לנפץ, לנתץ, להרוס, לרסק. גם כאשר נדמה שמעולם לא היה הקרע הפנימי עמוק יותר, השסע מפלג יותר, הכפשת הזולת וביזויו חריפים יותר. רגש המיאוס, הרתיעה, הסלידה והתיעוב מתכנס למלה אחת - שנאה.

כאשר תהליכים אלה מקצינים והופכים למאפיין מובהק של החברה הישראלית כולה צריך לעצור. חובה לעצור, צו הקיום הוא לעצור, לשנן ולזכור: גם אם שוברים (ושוברים שבר!) את הלוחות, אסור בתכלית האיסור, להפר את הברית. כי אם חלילה איש לאוהלו ייהפך לאיש לנפשו ויד איש באחיו, באמת אפשר, בצער ובכאב, לכבות את האור ולהחשיך לחלוטין את המקום הזה, אשר חשכת צל-מוות מרחפת על פניו, עכשיו ובימים האחרים.