חנוכה בדם: פסיפס התגובות היהודיות לטבח בסידני

חלף שבוע מאז הטבח המחריד בבונדאי ביץ' שבסידני, שבו נגדעו חייהם של 12 בני אדם. האירוע לא התרחש בחלל ריק: היה זה מפגן חנוכה עצום שיזמה, ארגנה והובילה תנועת חב"ד, כחלק מאסטרטגיית "כיבוש המרחב" העולמית שלה. שבוע של הספדים חשף כיצד כל זרם שואב ממקורותיו כדי להסביר את האסון, אך דווקא חב"ד נותרה כחריג בנוף היהודי המוכר.

1. שלוש תפיסות עולם: הקולות והשורשים

התגובה הראשונה והמשמעותית ביותר בעולם החרדי הגיעה מכיוונו של הרב דב לנדו, ראש ישיבת סלובודקה ומנהיגו הרוחני העליון של הציבור הליטאי, הנחשב לסמכות ההלכתית הבכירה ביותר כיום. בדרשתו, ביטא הרב לנדו את השורש ההלכתי-גלותי המבקש לשמר את מסורת ה"הישרדות" היהודית בת אלפי השנים:

"אין אנו יודעים חשבונות שמיים, אך כשיש גזירה כזו, עלינו לדעת ש'הקול קול יעקב'. הקדוש ברוך הוא מדבר אלינו ומבקש מאיתנו פנימיות. התשובה לאנטישמיות אינה בפרסום הנס ברחובות הגויים ובמפגני עוצמה המעוררים קנאה ושנאה, אלא בהתחזקות בלימוד התורה בתוך הישיבות ובתי המדרש. 'לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחָדָרֶיךָ' - הזמן הזה דורש התכנסות וצניעות, פשפוש במעשינו ותיקון המידות, ולא הפגנת נוכחות ראוותנית בכיכרות העיר."

בציבור הדתי-לאומי הושמע קול שונה. הרב יעקב אריאל, מזקני רבני הציונות הדתית וחתן פרס ישראל, המייצג את הסמכות ההלכתית הממלכתית הבכירה ביותר, הציג את השורש המשיחי-ריבוני, לפיו הטבח הוא הוכחה לכישלון הקיום בגולה:

"הדם שנשפך בסידני הוא תזכורת כואבת ומדממת לכך שהגלות, עם כל הנוחות והשלווה המדומה שבה, נותרה מקום מסוכן ליהודים. הגאולה האמיתית אינה נמצאת בבונדאי ביץ' ולא בשום חוף אחר בניכר, אלא בציון וירושלים. התשובה האמיתית היחידה לטרור ולרצח יהודים היא אחת: העלאת יהודי התפוצות לארץ ישראל וחיזוק הריבונות היהודית בארצה. זהו חורבן הגלות שזועק אלינו לשוב הביתה ולבנות את עתידנו כאן, כעם חופשי וריבוני."

בתווך ניצבת יהדות אוסטרליה המיוצגת על-ידי הרב דייוויד פרידמן, נשיא מועצת הרבנים הרפורמים ביבשת, הנשען על השורש המערבי-חילוני המציב את ערכי ההומניזם במרכז:

"אנו עומדים כאן היום כיהודים גאים וכאוסטרלים גאים... הרצח המזעזע הזה הוא התקפה לא רק על הקהילה היהודית, אלא על המרקם הרב-תרבותי המקודש של ארצנו. הכוח שלנו אינו נמצא בהסתגרות או בבריחה, אלא בחיזוק הברית עם שכנינו בני כל הדתות... נמשיך יחד לבנות חברה סובלנית ובטוחה שבה כל אדם יכול לחגוג את אמונתו בגאווה וללא פחד."

2. החריגה של חב"ד: הבית שנותר "חזית"

חב"ד, כיוזמת האירוע, הציגה תגובה שאינה נסוגה ואינה מתנצלת. הרב מנחם גרונר, שליח בכיר ודובר התנועה באוסטרליה, ביטא את תחושת המלחמה המשיחית על המרחב הציבורי: "בחב"ד אין מושג של נסיגה או חולשה. כשחייל נופל בחזית של הרבי, הצבא לא עוצר - הוא מגביר את המאמץ פי כמה וכמה... הדם שלו שנשפך כאן על אדמת סידני רק מחייב אותנו להפוך את בונדאי ביץ' למקום של קדושה יתרה. התשובה הבלעדית שלנו לחושך הנורא היא לא לברוח ולא להתחבא, אלא להוסיף באור: עוד חנוכיות ענק, עוד יהדות בראש חוצות. אנחנו כאן כדי לנצח בקרב על הגאולה."

אולם את העדות המרתקת ביותר ל"הנכחת הנעדר" ולביטול מושג המוות סיפקה חיה שלנגר, אלמנתו של הרב אלי שלנגר הי"ד שנרצח בטבח. בדבריה היא קשרה בין גורל המשפחה לפקודתו האישית של הרבי מלובביץ':

"אמרו לי שאני אלמנה, אבל בשליחות של הרבי אין אלמנות. הבית שלנו בסידני נשאר בית חב"ד, והוא ימשיך להיות הבית של הרבי. אלי תמיד אמר שהרבי שלח אותנו לכאן כדי להדליק את האור, ואם הלהבה שלו עלתה בסערה השמיימה, זה רק אומר שהגפרור עבר לידיים שלנו בכוח גדול יותר. אנחנו לא עוזבים את סידני ולא עוצרים לרגע; אנחנו ממשיכים בדיוק מהמקום שבו אלי עצר, כי הרבי נמצא איתנו כאן ונותן לנו את הכוח להפוך את הכאב הזה לגאולה."

3. המבט המחקרי: הזיקה לנצרות הקדומה

השילוב בין דברי הדובר הרשמי לדברי האלמנה חושף את מה שחוקרים כמו סימון גת'רקול ודוד ברגר מגדירים כשחזור של המבנה המשיחי שהיהדות דחתה לפני אלפיים שנה:

• המרטיריום (מות קדושים): בדומה לשליחים (Apostles) הנוצרים הראשונים, חב"ד רואה בנרצחים בסידני "חיילים" שמסירות נפשם היא ההוכחה לצדקת הדרך. המוות אינו קץ השליחות אלא המנוע שלה. כפי שגת'רקול מציין, בתפיסה זו ה"דם" הופך ל"זרע" של התרחבות.

• הנכחת המנהיג הנעדר: דברי האלמנה על כך ש"הרבי שלח אותנו" ושהוא "נמצא איתנו כאן" לאחר מותו, מזכירים את הקהילות הנוצריות המוקדמות שפעלו תחת הנהגתו הרוחנית של משיחן. עבור חב"ד, הרבי אינו דמות היסטורית אלא נוכחות חיה ומצווה המנהלת את המערכה בסידני.

הפרדוקס המרתק הוא שחב"ד, תוך דבקות קנאית בהלכה, אימצה דפוסי פעולה ותודעה משיחית/נוצרית שהם הניגוד הגמור לזהירות ההיסטורית של עם ישראל - דפוסים שבעולם הדתי מוכרים, באופן אירוני, דווקא מהתנועה המשיחית שצמחה בתוך היהדות ופרשה ממנה כדי לכבוש את העולם