מהפכת הפראקינג והציר היווני

בשנים האחרונות מתגבשת תיאוריה אסטרטגית בקרב גורמים בענף האנרגיה ובקהילת המדיניות הבינלאומית, שלפיה שינוי טכנולוגי עמוק בארצות הברית הוא שמניע מהלך גיאואסטרטגי רחב באירופה. לא מדובר בעימות מדיני גלוי או בהכרזה רשמית, אלא בתהליך שקט שבו כלכלה, טכנולוגיה ותשתיות מתחברות לכדי תמונה חדשה.

במרכז התמונה הזו עומדת מהפכת הפראקינג האמריקנית. בעזרת קידוחים אנכיים ואופקיים ושבירת שכבות סלע צפופות, הצליחה ארצות הברית להפיק כמויות עצומות של נפט מאזורים שבעבר נחשבו בלתי כלכליים. כתוצר לוואי של ההפקה הזו נוצר גם גז טבעי בכמויות אדירות. במשך שנים הגז הזה נחשב כמעט למטרד. לא היה משתלם להוליך אותו למרחקים, ולכן הוא נשרף בלפידים באתרי הקידוח כדי למנוע הצטברות מסוכנת. זה היה גז זול מדי, בלי שוק ובלי תשתית.

המצב השתנה בעשור האחרון בעקבות שורה של חידושים טכנולוגיים. אחד המרכזיים שבהם הוא שימוש בפרופנטים קלי משקל בתהליך הסדיקה ההידראולית. במקום להסתמך רק על חול כבד, שמתקשה להגיע לעומק שכבת הסלע, החלו החברות להוסיף חומרים קלים יותר שנישאים טוב יותר בנוזל ומצליחים להישאר עמוק בתוך הסדקים. התוצאה היא פשוטה להבנה. יותר סדקים נשארים פתוחים, בשטח גדול יותר, ולזמן ארוך יותר. כך אפשר להפיק יותר נפט וגז מאותה באר שכבר נקדחה. לפי הערכות בענף, השיפור בתפוקה בבארות מסוימות יכול להגיע לעד כ-30% בהשוואה לשימוש בחול רגיל בלבד.

אחת הדוגמאות הבולטות מגיעה מחברת ExxonMobil. לפי דיווח ב-Journal of Petroleum Technology, החברה עושה שימוש נרחב בפרופנטים קלי משקל בבארות באגן הפרמיאן, אזור הפקת הנפט המרכזי בארצות הברית. השימוש בטכנולוגיה מאפשר להאריך את חיי הבארות ולהפיק מהן יותר אנרגיה, בלי קידוחים חדשים ובלי עלייה חדה בעלויות. אם המגמה הזו תימשך, בענף מעריכים שבתוך שנים ספורות פרופנטים קלי משקל יהפכו לחלק סטנדרטי מתהליך הפראקינג האמריקני. המשמעות רחבה הרבה יותר משיפור נקודתי בתפוקה. היא יוצרת עודפי גז עצומים, זולים במיוחד, משום שמדובר בתוצר לוואי של הפקת נפט ולא בהפקה ייעודית.

כאן נכנסת לתמונה האסטרטגיה האמריקנית לייצוא גז טבעי נוזלי. עם הקמת מתקני הנזלה בקנה מידה גדול, כל מולקולת גז כמעט יכולה להיות מונזלת, מועמסת על מכלית, ולמצוא שוק באירופה או באסיה. הגז האמריקני, שבעבר נשרף ללא שימוש, הפך לנכס גיאופוליטי. על הרקע הזה, ארצות הברית מקדמת בשנים האחרונות מהלך לצמצום התלות האירופית בגז רוסי. אין לכך הצהרה אחת רשמית או מהלך דרמטי יחיד, אך ניכרת השקעה בתשתיות חלופיות. יוון, לפי הערכות, הולכת ותופסת מקום מרכזי במהלך הזה.

ליוון יש יתרון תשתיתי חשוב. היא מחוברת לצינור האנכי העולה צפונה דרך בולגריה, רומניה ואוקראינה. בעבר זרם בו גז מצפון לדרום, בעיקר מרוסיה. כיום נבחנת ומיושמת האפשרות להפוך את כיוון הזרימה, כך שגז שיגיע ליוון דרך מתקני LNG יוזרם צפונה אל שוקי מרכז ומזרח אירופה. מאוקראינה מתפצלת רשת רחבה של צינורות שמזינה חלק גדול מהיבשת.

בתוך המערך הזה עולה גם שמה של ישראל. לפי אותה תיאוריה, ישראל עשויה לבחור בחיבור ישיר לקפריסין, שם ניתן להקים מתקני הנזלה, ולהזרים גז דרך יוון אל אירופה. מהלך כזה יאפשר לה להשתלב בציר האנרגטי החדש בלי להמתין להסדרים אזוריים מורכבים. אם מדינות אחרות באזור יתמהמהו, ייתכן שהביקוש האירופי ייסגר בלעדיהן.

חשוב להדגיש כי מדובר בניתוח ובהערכה, לא בעובדות מוכרזות. אין החלטות רשמיות ואין הודעות על שינויי בריתות. אך כאשר מחברים בין פריצות הדרך בפראקינג, השיפור של עד כ-30% בתפוקת הבארות, עודפי הגז הזול וההשקעה בתשתיות LNG, מתקבלת תמונה עקבית של שינוי כיוון אפשרי.