השלד של שמחה ברסקי

גילוי נאות: לא אהבתי את שיעורי הכימיה, הביולוגיה והבוטניקה, אבל ממש נרתעתי וסלדתי משיעורי המעבדה, שהיו שיעורי חובה בהחלט. הייתי - ועודני - רגיש עד מאוד לפטריות, לנבגים, לעובשים, לריחות ביאושים מעופשים של הנבטת זרעונים, נבטים וייחורים. חלמתי בלילה סיוטים על עוברים טבולים בתוך עיסת פורמלין, וממש רעדתי מהמחשבה שבהם גדלים שם כבבטן יולדתם ותכף יפרצו את תקרת הזכוכית של המכסה שלהם ויפוצו לכל עבר, מפלצות אדם זעירות זרעוניות.

אבל ליבי יצא אל שמחה ברסקי ז"ל מקיבוץ דליה, אשר ניהל ביד רמה אך בקול שקט ובסבר פנים נעימות וחמימות את מעבדות הביולוגיה והכימיה במוסד החינוכי הרי אפרים במשך שנים רבות. מטיפות מידע על אודותיו (ששאבתי מהמעיינות השופעים של הבינה המלאכותית, אשר לא רק סתמה את החורים בזיכרון אלא מילאה את בורותיו העמוקים במידע חדש) התברר לי כי הוא נחשב ל"הלב הפועם" של המדע במוסד.

המעבדה שניהל הייתה מרכז לימוד וחקר פעיל, כר פורה ודשן למי מאיתנו שהיו סקרנים וחקרנים ולא חסרי עניין וסבלנות כמוני, שתמיד המתין להפסקה הגואלת. קראתי: "שמחה לא היה רק טכנאי מעבדה אלא מורה ומדריך בנשמתו. המעבדה בניהולו הייתה מקום של חקר פעיל. דורות של תלמידים מהקיבוצים בסביבה זוכרים אותו כמי שהכין את הניסויים בקפידה והחדיר בהם סקרנות מדעית. הוא היה ידוע כמי שמשקיע שעות מעבר לנדרש, כדי לוודא שכל מכשיר תקין וכל מבחנה מחוטאת ונקייה. עבורו הייתה המעבדה מפעל חיים חינוכי".

גולת הכותרת של המעבדה והסוד השמור ביותר בה היה שלד אדם שהיה נעול באחד הארונות הייעודיים שהותאמו במיוחד עבורו. עבורי הוא היה אות וסימן לריחופה של רוח רפאים. היו מי שהיו מוכנים לשלם כל סכום בעולם רק כדי לפתוח את הארון ללא רשותו של שמחה ולהתפעל ממראה השלד. שמחה לא היה רק בעמדת המפתח הוא היה בעיקר בעמדת המנעול. לא היה אפשר לראות את השלד בלי לקבל את אישורו של שמחה ובלי שהוא יפתח את מנעול הארון.

בפעם הראשונה שנחשפתי אל השלד הגבתי בתימהון ובפליאה. לא שיערתי שזה מה שכולנו עשויים ממנו מתחת לעור. לא היה אפשר לדעת של מי השלד (מן הסתם, של מי שציווה את גופו למדע). היה אסור בתכלית האיסור, חס וחלילה, אפילו להעביר פיסה של אצבע על אחת מצלעותיו, הס וחס וחלילה ושוב חס - לגעת בו. וכן, כמובן, היה אסור לעורר רעש אלא לשמור על שנת הישרים שלו. הכל התנהל בשקט, כי שמחה היה אדם שקט מאוד. עד כדי כך היה הארון נעול שאני קראתי לו ביני לביני ארון הקודש. אבל יותר מאשר ארון, דימתי את מקום עומדו של השלד לתיבת תהודה. תיבה שמהדהדת את כל הקולות הסמויים שבתוכי, ובהם פליאה, חשש, סקרנות ורתיעה גם יחד.

עד היום, יש לילות שאני חולם את עצמי מוצא את המקום שבו תמיד הניח שמחה את המפתח לארון השלד, מנסה לפתוח אותו ולא מצליח. ואז, לא נותר לי אלא להמציא תירוץ ולצאת באמצע שיעור המעבדה החוצה, ולהקדים לעצמי בזמן קטן את ההפסקה הגדולה, ולנשום אוויר צח.