קריאה למיליארדרים הישראלים וליוצרי הקולנוע

זוהי קריאה ראשונה ואחרונה למיליארדרים הישראלים, וקריאה ישירה גם לעירית קפלן, נור פיבק, ארז תדמור, עמית יסעור, מינדי ארליך, עינת גלזר זרחין ואילנה ריינה.

השאלה המונחת כאן אינה שאלה של טעם או העדפה תרבותית, אלא שאלה של אחריות ציבורית. האם ייתכן שכוחו של מיליארדר אחד, שכישוריו הדורסניים, לכאורה, כבר ניכרים בשיח הציבורי, יישאר ללא תגובה מאזנת מצד העשירים החדשים, אלו שהצטרפו בשנים האחרונות למעגל מצומצם של בעלי עוצמה כלכלית והשפעה ציבורית?

דווקא בשעה שבה המדינה מצויה באחת התקופות הקשות שידעה, תקופה של מלחמה, קרע פנימי וחוסר ודאות עמוק לגבי העתיד, ההחלטה להשתתף בטקס פרסי הקולנוע, במתכונתו הנוכחית, מקבלת משמעות שאינה רק תרבותית אלא גם פוליטית ומוסרית. היא משדרת, גם אם לא בכוונה, נרמול של מצב חירום מתמשך ושל יחסי כוח שאינם מאוזנים.

הפנייה כאן איננה קריאה לביטול הקולנוע או לפגיעה ביצירה. להפך. זו קריאה לאחריות. ליכולת של בעלי הון והשפעה לומר, לא עכשיו. לא בתנאים האלו. לא כאשר קול אחד חזק מדי מעצב את המרחב הציבורי והתרבותי.

קיים בהחלט סיכוי שבשנה הבאה המציאות תהיה שונה. ייתכן שהמצב הביטחוני, החברתי והפוליטי יתייצב, ויהיה אפשר לחזור ולקיים טקסים וחגיגות מתוך תחושה של קהילה ולא של ניתוק. דווקא משום כך, הבחירה לדחות או להימנע כעת איננה חולשה אלא אמירה של אחריות היסטורית. זהו רגע שבו נבחנת לא רק האמנות, אלא גם האומץ האזרחי של מי שמחזיקים בכוח, בכסף ובבמה.