השלום בצילה של הדמוקרטיה

הלילה היה שקט. שקט מהסוג שיש רק בבסיס צבאי באמצע שום-מקום, כשכולם ישנים ואתה נשאר ער עם מחברת פתוחה ושאלה אחת שלא נותנת מנוח: האם מותר לעולם להתערב במשטר טוטליטרי אחר כדי להציל עם מדוכא מעצמו? הייתי בן תשע-עשרה. חייל. שנת 1991.

העולם עדיין רעד אחרי נפילת חומת ברלין, ברית המועצות קרסה, והייתה תחושה, אולי אשליה, שההיסטוריה עצמה משנה כיוון. בתוך האווירה הזו כתבתי מאמר בשם "השלום בצילה של הדמוקרטיה". לא מאמר אקדמי מלוטש, אלא טקסט צעיר, בוער, חד: קריאה לעולם הנאור לא לעמוד מנגד מול משטרים טוטליטריים, אלא להתערב, לעצב מחדש, לכפות, אם צריך, מציאות שתאפשר חירות, זכויות ושלום.

שלחתי את המאמר לפרופ’ יצחק גל-נור, אז מהדמויות הבולטות במדעי המדינה באוניברסיטה העברית. לא ציפיתי לתשובה. קיבלתי שני עמודים. שני עמודים בכתב יד צפוף, מנומס אך חד, שמרסק לרסיסים בעדינות את הוודאות שלי. הוא לא טען שאני טועה מוסרית. "הבעיה ברעיון שלך", כתב, "היא שביום שבו תטיף להתערבות במדינה אחרת, למחרת יטיפו להתערבות אצלנו. ומי שיחשוב שאנחנו כובשים, ישתמש באותו היגיון ממש." "זו נקודה שברירית", אמר. "מסוכנת. בלתי ניתנת לשליטה." הוא ביקש ממני לכתוב מחדש את המאמר שלי והציע לי מבנה חדש.

השנה הייתה 1991, מאז חלפו 35 שנה, הדילמה לא נפתרה מעולם. המשפט הבינלאומי בחר בעמדה זהירה, כמעט חרדתית: ריבונות מעל הכול. אי-התערבות. שימוש בכוח, רק בהגנה עצמית או באישור מועצת הביטחון. אבל המציאות לא קראה את המאמר ולא את המכתב של פרופ' גל נור. רואנדה, סרברניצה, סוריה, אירן, קוריאה הצפונית. עמים שלמים נמחצים בידי משטרים שמפעילים אלימות שיטתית נגד אזרחיהם, והעולם מגיב בגינויים, בהחלטות ריקות, ובוועדות חקירה בדיעבד. כך נולדה דוקטרינת "האחריות להגן" (R2P): ניסיון לעקוף את הקיפאון המוסרי. אבל גם היא נותרה כלואה בין סעיפי וטו, אינטרסים, ופחד עמוק מתקדים.

ואז הגיע טראמפ אתמול. הוא לא ביקש רשות. הוא לא עטף את פעולותיו בשפה של משפט בינלאומי, ולא התאמץ להעמיד פנים שמדובר במהלך קיבוצי, מוסכם או מוסרי-טהור. הוא פעל אחרת: תקיפות, חיסולים ממוקדים, לחץ כלכלי חסר תקדים, ושיח גלוי על כך שמשטרים מסוימים הם רעים, לא "מורכבים", לא "בעייתיים", אלא רעים. במובן הצר, כן, זו הפרה של המשפט הבינלאומי הקלאסי. אין כאן אישור מועצת הביטחון.

ההגדרה של "הגנה עצמית" נמתחת עד הקצה ולעיתים מעבר לו. רעיון "זכות ההתערבות" (Right / Responsibility to Intervene) ניצב בלב אחד המתחיים העמוקים ביותר של המשפט והפוליטיקה הבינלאומיים: המתח בין ריבונות מדינתית לבין הגנה על זכויות אדם. מאז מלחמת העולם השנייה, העולם מנסה לנסח כללים שימנעו זוועות, מבלי לפתוח פתח לאנרכיה בינלאומית שבה החזק עושה כרצונו.

מגילת האו"ם קובעת עיקרון יסוד ברור: מדינות הן ריבוניות, ואסור להתערב בענייניהן הפנימיים (סעיף 2(4)). שימוש בכוח מותר רק בשני מקרים: הראשון, הגנה עצמית מפני מתקפה חמושה. השני, הסמכה מפורשת של מועצת הביטחון. על פניו, אין "זכות כללית" להתערבות במדינות לא-דמוקרטיות רק משום אופיין השלטוני.

הסדק בדוקטרינה הינו כשיש טענה שיש אחריות להגן (R2P). דוקטרינה זו התפתחה בעקבות רצח העם ברואנדה וביוגוסלביה, בשמה Responsibility to Protect. כאשר מדינה אינה מגינה על אזרחיה, או פוגעת בהם בעצמה, רצח עם, פשעים נגד האנושות, האחריות עוברת לקהילה הבינלאומית. אלא שגם כאן, לפי התפיסה הרשמית. ההתערבות צריכה להיות קיבוצית, מידתית, וברוב המקרים היא צריכה להיות באישור מועצת הביטחון.

מדיניות החוץ של דונלד טראמפ התאפיינה בגישה עסקית, כוחנית ולעיתים חד-צדדית. פעולות מרכזיות המיוחסות לו - תקיפות בסוריה, חיסול קאסם סולימאני, לחץ כלכלי קיצוני על אירן, ונכונות גלויה להתעלם ממוסדות בינלאומיים - מציבות קושי ממשי מול המשפט הבינלאומי הקלאסי. ברוב המקרים: לא הייתה הסמכה של מועצת הביטחון, הטענה להגנה עצמית הורחבה מעבר לפרשנות המקובלת. לכן, במובן הצר, חלק מפעולותיו אינן תואמות במלואן את המשפט הבינלאומי הפורמלי. ובכל זאת, למה זה כן תואם? כאן נכנסת לתמונה מציאות מורכבת יותר.

טראמפ פעל בהתאם לתפיסת ריאליזם מדיני: מדינות פועלות לפי אינטרסים ולא לפי נורמות. הוא מאמין בדוקטרינת ההרתעה, שימוש בכוח מוגבל ומהיר כדי למנוע הסלמה עתידית. הוא מאמין בפרקטיקה בינלאומית קיימת, גם נשיאים אחרים (קלינטון, אובמה, בוש) פעלו לא פעם ללא אישור מועצת הביטחון, תוך הסתמכות על "לגיטימציה בדיעבד". במובן זה, פעולותיו של טראמפ תאמו את המשפט הבינלאומי כפי שהוא מיושם בפועל, לא בהכרח כפי שהוא כתוב בספרים.

העובדה שמדינה אינה דמוקרטית אינה כשלעצמה עילה חוקית להתערבות. אך כאשר משטר לא-דמוקרטי הופך לאלים, תוקפני או מאיים, נוצר אזור אפור שבו החוק, המוסר והפוליטיקה מתנגשים. טראמפ לא פעל בשם קידום דמוקרטיה, אלא בשם אינטרס אמריקני ברור. בכך הוא חתר תחת השיח המוסרי, אך גם חשף את הצביעות של הסדר הבינלאומי, שבו ערכים משמשים לעיתים כסיסמה בלבד.

"זכות ההתערבות" אינה זכות מוחלטת אלא חריגה מסונתן אך לעיתים הכרחית. מדיניות טראמפ לא הייתה נאמנה לרוח המשפט הבינלאומי, אך היא תאמה את האבולוציה הלא-מוצהרת שלו: עולם שבו הכוח עדיין קובע, והחוק מדביק את הפער בדיעבד. השאלה האמיתית אינה האם טראמפ פעל "כחוק", אלא האם העולם מוכן להודות שהמשפט הבינלאומי, במתכונתו הנוכחית, מתקשה להתמודד עם משטרים לא-דמוקרטיים בעידן של איומים גלובליים.

אבל כאן מתרחש הדבר המטריד באמת: טראמפ עושה בפועל את מה שהעולם טוען כבר עשרות שנים שאסור לעשות. בכך הוא חושף שהאיסור עצמו אולי אינו מותאם למציאות. מה שטראמפ אימץ, בלי לנסח זאת כך, הוא בדיוק הרעיון שפרופ’ גל-נור הזהיר מפניו: שיש רגעים שבהם העולם הנאור מחליט מי לגיטימי ומי לא. מי ראוי לריבונות, ומי איבד אותה בהתנהלותו כלפי עמו. זו תפיסה מסוכנת.

אבל גם ההפך ממנה מסוכן לא פחות. כי האלטרנטיבה היא עולם שבו ריבונות משמשת כמגן לרצח, לדיכוי ולטרור פנימי; עולם שבו החוק הבינלאומי הופך למסמך אסתטי שמלווה אסונות אך לא מונע אותם. אז מי צדק. אני או הפרופסור. אז או היום. האמת הלא נוחה היא ששני הצדדים צדקו.

הפרופסור צדק כשאמר: ברגע שאתה פותח את הדלת להתערבות, אין לך שליטה מי ייכנס דרכה. מחר יהיה מי שיחליט שמדינת ישראל פועלת באופן לא ראוי ויבקש להתערב.

אבל גם החייל בן התשע-עשרה צדק: עולם שמקדש אי-התערבות מוחלטת גוזר על מיליונים, כמו העם באירן וכמו העם בוונצואלה, חיים ללא מוצא, ומוותר מראש על כל יומרה מוסרית.

טראמפ לא פתר את הסתירה. הוא פשוט הפסיק להעמיד פנים שהיא לא קיימת. השאלה איננה האם פעולות כאלה חוקיות. הן לרוב אינן. השאלה היא האם החוק, כפי שהוא, עדיין ראוי לעולם שבו משטרים טוטליטריים למדו לנצל אותו להגנה על פשעיהם. לפעמים רעיון צעיר, שנכתב בלילה שקט בבסיס צבאי ונחשב למסוכן מדי, חוזר עשרות שנים אחר כך, לא כאידיאל, אלא כמציאות. והעולם נאלץ לשאול את עצמו מחדש. האם השלום באמת יכול להתקיים בלי דמוקרטיה, או שהוא תמיד יישאר בצילה. ימים יגידו.