הומור או חמור

בישראל של ימינו התגלתה סוף-סוף הבעיה האמיתית של הדמוקרטיה: יותר מדי אנשים מסכימים אחד עם השני בערך, אבל לא בדיוק. אחד מסכים עם יאיר גולן על הכל חוץ מהסעיף הקטן של החינוך. אחת מסכימה עם יאיר לפיד על הכלכלה, אבל בשום אופן לא על תחבורה ציבורית בשבת. מישהו אחר מעריץ את גדי איזנקוט, חוץ מהקטע הביטחוני, שהוא בערך עיקר העניין.

מכאן ברור שהשיטה הנוכחית מיושנת. מפלגות רחבות הן דבר גס מדי. זה כמו להציע לכולם את אותה פיצה. אז הגיע הזמן לעבור למודל המדויק יותר: מפלגה לכל אזרח. כל אחד מקים מפלגה עם מצע שמותאם לו אישית.

"מפלגת יעל לתחבורה ציבורית כן, אבל לא ליד הבית". "מפלגת אורי בעד הפרדת דת ומדינה, חוץ מהחגים של סבתא". "מפלגת דני לביטחון חזק, אבל בלי רעש בלילה". קלפיות יתמלאו בשלטים בגודל של בולים. פתקי הצבעה יכללו שמות שאפילו בעליהם לא זוכרים.
יו"ר ועדת הבחירות יצטרך חישוביות קוונטיות כדי לספור את הקולות.

אחרי הבחירות יתחיל החלק היפה באמת. הרכבת קואליציה. לכל אדם יהיה מנדט אחד. המו"מ הקואליציוני יהפוך לקבוצת וואטסאפ של כשישה מיליון איש. "אני מצטרף לממשלה אם מבטלים את המע"מ על פסטה". "אני רק אם יש משרד לניהול תור בדואר". "אני בפנים, אבל רק אם לא עובדים בימי שלישי".

וכך תקום ממשלה שמייצגת סוף-סוף את רצון העם במלוא מורכבותו.
איש לא יהיה לא מרוצה.
אבל כולם ירגישו שמישהו סוף-סוף הקשיב להם, לפחות לעצמם.
ואולי זו הדמוקרטיה האמיתית.
כאשר כל אזרח הוא גם מצביע, גם מפלגה וגם אופוזיציה.
מעט הומור