דרשת האקווריום: אלף מקורות, ואין תנ"ך!

אני יושב שוב מול נאום רבני שמרגיש כמו אקווריום: הכל בו מסודר, נקי, סגור, מחזורי, והאוויר חסר. אלף מקורות, אלף סיפורים, אלף שמות שמונפים כמו חותמת כשרות, אבל תנ"ך העברים נעדר. הטקסט המחוספס, המדיני, המוסרי, הטרגי, זה שמדבר על ריבונות, משפט, עם, מלחמה ושלום, הוחלף בדת של פירושים על פירושים. מצטטים אנשים המחפשים את אלוהים, אבל שוכחים את השאלה המקורית, המקראית, השערורייתית: אלוהים המחפש את האדם. "אַיֶּכָּה?", כך זה מתחיל. לא "איפה אתה מסתתר?", לא "מה נשמע?", אלא: מי אתה, האדם החי, האחראי, החופשי, הרועד?

וכאן הכל מתדרדר: נשארים בפולחן, בדוגמטיות, באדיקות, ויוצאים מן הציר העברי: ברית, ארץ, עם, משפט. מדברים על העבר כמו על שמיכת חימום: נעים, מרגיע, ובעיקר נוח, כי הוא פוטר אותנו מלראות את ההווה הישראלי. הריבונות הופכת לרעש רקע, כאילו מדינת ישראל אינה אלא גלות עם יותר שמש.

החמור מכול הוא היעדר מוחלט של פלורליזם אינטלקטואלי. אין דיאלוג עם היסטוריה, סוציולוגיה, מחשבה מדינית, פסיכולוגיה של קהלים, טראומה לאומית, טרגיות של החלטה. הכל נסגר בתוך מעגל קטן של סמכויות שמצטטות זו את זו, כאילו האמת צריכה ויזה מן "המערכת" כדי להתקיים. מחשבה בצנצנת, שבה החזרה מחליפה עומק.

ואם כבר מבקשים "מקורות", מקורות חזקים, פנימיים, בלתי ניתנים לערעור, די לפתוח את הרמב"ם. הוא ההפך הגמור מן האדיקות האקוסטית הזו. בהלכות יסודי התורה (א-ד) הוא לא מתחיל בהתלהבות אלא בדעת: לא "להאמין" במובן של לבלוע, אלא לדעת, להבין, לטהר את השכל. ובמורה נבוכים (חלק ג׳, פרקים כ"ז-כ"ח) הוא מסביר שמצוות רבות מכוונות לשני דברים ממשיים: תיקון הנפש (האמונות, הדמיון, ההזיות) ותיקון הגוף/החברה (החיים המשותפים, הסדר האנושי, המשפט). כלומר: לא פולחן מרחף בשמים, אלא תוכנית-חיים.

יתרה מזו: לרמב"ם יש סלידה קרה מן האמונות הטפלות. בהלכות עבודה זרה פרק י"א הוא מפרק את הניחוש, הכשפים והחשיבה המאגית; ובאיגרתו על האסטרולוגיה הוא דוחה את האסטרולוגיה ככשל אינטלקטואלי וכקלקול רוחני. לכן, כשפורחת דתיות קמעית, ציטוטים כקמעות, נוסחאות לאמונות טפלות, זה בדיוק ההפך מן הרמב"ם. זה לא "יותר דתי". זה פחות אמת, כי זה פחות שכל. אבל העיקר, והוא מה שנעלם מרוב הדרשות, הרמב"ם מזכיר לנו שישראל איננו רק "ציבור מאמין". ישראל הוא עם שחייב לחיות כחברה, עם מוסדות, דין, ריבונות.

פתח את הלכות סנהדרין (בתי דין, שופטים), ופתח את הלכות מלכים ומלחמותיהם (מלכות, כוח, מלחמה, גבולות הכוח): התורה עוסקת גם בשלטון, במגבלותיו, באחריות ציבורית. זה לא נספח. זה לב המציאות המקראית. והרמב"ם לא נותן לך לברוח אל בית הכנסת כדי לא להתמודד עם העיר.

כאן הדרשה התפלה נעשית לא רק ענייה אלא מסוכנת: היא מנטרלת את השכל הציבורי. מקס ובר כבר תיאר את "ההסתגלות למנגנון": כשהרוח נהפכת לפרוצדורה, כשהתביעה נהפכת למערכת, כשהקדושה נהפכת לתפקוד, שומרים על המחוות, מאבדים את האש. סימון וייל הייתה אומרת שמחליפים אמת בשייכות, ומנצלים את הקודש כדי לברוח מן האדם. ארנדט מזכירה: עם שבורח מן המרחב הציבורי, מרחב ההכרעות והאחריות, נמסר לאוטומטים, לסיסמאות, למנגנונים.

והמקרא עצמו אינו מאפשר את הבריחה הזו. הנביאים כבר שפטו את התיאטרון הזה: ישעיהו, עמוס, ירמיהו מכים בפולחן ברגע שהוא נעשה אליבי, ברגע שהוא מחליף משפט. קדושה איננה היגיינה פנימית של יחידים; היא תביעה חברתית: משפט וצדקה.

לוינס נותן את הנוסחה הפשוטה ביותר: היחס לאל עובר דרך האחריות כלפי הזולת. אבל הדרשה חסרת הטעם עושה את ההפך: מתחילה במעגל סגור, ממשיכה בקונפורמיות, ומסיימת, לעיתים, ב"חסד" דקורטיבי. בובר היה אומר: החליפו את "אני-אתה" ב"אני-זה"; גם אלוהים נעשה "זה", רעיון שימושי לשלווה קהילתית, במקום מפגש שמטלטל את האדם. והנס יונאס מזהיר: האתיקה המודרנית היא אחריות כלפי העתיד. איזה עתיד אנו מכינים אם אנו מחנכים תודעות שאינן מסוגלות לחשוב ריבונות, שאינן יודעות לחבר כוח ומגבלה, משפט ואומץ?

אני לא מבקש רב "מודרני" במובן תקשורתי. אני מבקש רב מקראי, רמב"מי, נבואי: דיבור שלא בא "לעשות טוב" אלא לומר אמת. דיבור שמעז לבטא את ישראל בזמן הווה: עם, ארץ, משפט, כוח, גבולות, אחריות. דיבור שמכיר בכך שגרעין היהדות אינו חזרה טקסית על הקודש, אלא שינוי האדם, ולא רק האדם המחפש את אלוהים, אלא אלוהים המחפש את האדם: את יושרו, את פכחותו, את אחריותו. כל השאר, גם אם הוא עטוף בצליל קדוש, אינו אלא רעש. פולחן של הימנעות. הרדמה קהילתית. דת בלי תנ"ך, ולכן בלי עצב, בלי אש, בלי נבואה. וכאשר המילה הדתית נעשית דקורטיבית, היא לא מגינה על ישראל: היא מחלישה אותו.