כנראה שלא חטפנו מספיק

שאלת "מי התחיל" אינה רלוונטית. האם זו הממשלה? האם זה אהרן ברק ויורשיו? האם זו הסרבנות שהקדימה את ה-7.10? ברור שלכולנו, בשלטון, בציבור יש חלק בכאוס הפנימי אליו הגענו. מה כן רלוונטי? מה שרלוונטי הוא איך יוצאים מהכאוס הזה. מהי מפת הדרכים, איך יוצאים מהתסבוכת?

1) הכרה של כל רשויות השלטון באחריותן לכאוס.
2) הכרה של המגזר השלישי והציבור באחריותם לכאוס.
3) הבנה שאנו תלויים אלה באלה והחלופה היא להיות תלויים אחד אחד.
4) התגייסות של רשויות השלטון, המגזר השלישי והציבור לגישור על הפערים בפשרות.

ומה מונע ממפת הדרכים הזו לצאת לפועל? אינטרסים, אינטרסים זרים למטרה המרכזית של היציאה מסחרור הכאוס.

ואם ציבור כל כך גדול, מכל צבעי הקשת פועל בניגוד לאינטרסים הקיומיים שלו, מה זה אומר? הרי מדובר באנשים נבונים ושקולים, פוליטיקאים מכל המפלגות, עיתונאים ופרשנים מכל הצבעים והסוגים, והתשובה היא שכולם מנסים למשוך את השמיכה לכיוונם, ועדיין מאמינים שיצליחו, על-אף שסיכוי ההצלחה הוא אפס, אין הבשלה באף צד לפשרה החיונית, ובאין הבשלה אנו ממשיכים להחליק במורד.

מה אם כן יביא להבשלה? והתשובה היא שאם ה-7.10 ומסכת האירועים בעקבותיו עד עצם היום הזה לא הביאו להבשלה, רק אסון גדול יותר אולי יביא, ואם האסון יבוא, בואו לא נחפש אשמים, בואו לא נבוא בטענות למודיעין שלא התריע, להפגנות, לממשלה, לבית המשפט, בואו נבוא בטענות לעצמנו, כי כל אחד מאתנו לקח צד, ובמקום לגשר על הפערים, הרחבנו ואנו ממשיכים להרחיב אותם עוד ועוד.

לי אין ספק שנבשיל, השאלה היא רק מה יהיה המחיר, כמה אסונות נוספים יתרגשו עלינו עד שנבין שהפתרונות יבואו בהסכמה ובפשרה ולא בהורדת ידיים חסרת סיכוי.