אלימות של חרדים ופסיביות של ערבים

בזמן שעיניהם של מיליוני ישראלים עוקבות דרך אמצעי התקשורת סביב האפשרות שארה"ב תתקוף באירן, כאן ממש מתחת לאף של כולנו, במדינה בה אנו חיים מתרחשים שני אירועים חברתיים שלא ניתן להגדיר אותם אלא כמדהימים. לשניהם יש ועשויה להיות השפעה הרבה יותר גדולה על המדינה והחברה בישראל בשנים הקרובות.

התופעה הראשונה היא האלימות של החרדים. אין דרך לייפות את הדברים. החרדים אלימים. מילולית ופיזית. הן מסיתים נגד מוסדות המדינה, מקללים ומתעמתים עם גורמי ביטחון, משבשים את הסדר הציבורי ומאיימים למות ולא להתגייס. חוק הגיוס הוא רק דוגמה אחת לאופן שבו מנהיגות של רבנים (לא משנה אם זה רק פלג קיצוני אחד או יותר) מוציאה לרחובות רבבות חרדים במהירות שיא על-מנת להגן על עולם התורה, ולמנוע חלילה הידרדרות מוסרית של הצעירים, אם הם יעלו על גופם את מדי צה"ל. חוק הגיוס אינו לבד. חרדים פעלו באלימות השבוע גם בסוגיה של נתיחת גופותיהם של שני התינוקות שנספו באסון בגן הילדים בירושלים.

הסיפור של אלימות חרדים ורמיסת החוק והנחיות הממסד אינו חדש. הוא חוזר לאחור עד ל-1951, אלא שבשנים האחרונות הוא התעצם והממסד שותק. הוא שותק משום שהוא תלוי בהם פוליטית והוא חושש לפעול ביד קשה על-מנת שלא להרגיז את הרבנים הישישים, אלו שחברים במועצת גדולי התורה או מועצת חכמי התורה ומחליטים האם תהיה או לא תהיה ממשלה. קחו נשימה ארוכה לרגע ונסו להיזכר מי הפר את ההנחיות בזמן הקורונה: החרדים (גם הערבים, אליהם אגיע מייד). התמונות של שוטרים נכנסים לחצר של רב ומנשקים את זקנו לפני שהם מתחננים (לא מורים) לפזר את ההתקהלות, זכורות היטב.

גם פתיחת מוסדות חינוך דתיים חרדיים בזמן הקורונה הייתה תופעה רווחת בימי המגיפה בזמן ששאר הילדים ישבו בבית וניסו ללמוד בזום. שורה תחתונה: החרדים מנהלים באמת את החברה בישראל: אותם לא מעניינת המלחמה בעזה או התקיפה מאירן. אותם מעניין שחצר הרב (גור, בעלז, סאטמר וכך הלאה) תישאר חצר בסגנון המאה ה-19. המדינה? היא כבר תדאג לנו. למה? כי אנחנו שולטים בוועדת הכספים והשלטון תלוי בנו. זהו מתכון בטוח לאיבוד משילות, שכבר מזמן לא קיימת במקומות מסוימים בנגב (ולא רק בו).

התופעה המדהימה השנייה היא התעלמות הממסד מגל האלימות בחברה הערבית. למען הסר ספק, האחריות למצב אינה רק של הממסד, אלא גם של המיעוט הערבי שברובו המכריע אינו משתף פעולה עם המשטרה בניסיון לאתר עבריינים שנוטלים חיים על בסיס יומי. אחרי שכתבתי את זה, בואו נחזור לרגע לממסד: 255 נרצחים ערבים ב-2025. מישהו מהיהודים היה מסכים למספר כזה, חלילה, בקרב קבוצה של יהודים שחיה כמיעוט במדינה זרה? הטענות של מאזן ע'נאים, יושב ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות, כי פנה לראש הממשלה מספר פעמים והאחרון לא ענה לו, גם היא לא פחות ממדהימה. השתיקה של ממשלת נתניהו בנושא רועמת. יאסר חוג'יראת, חבר הכנסת של רע"ם, כבר אמר בשבוע שעבר שלממשלה כנראה נוח שערבים נרצחים על בסיס יומי.

הכשל הממסדי במיגור הפשיעה ברחוב הערבי הוא שילוב של "לא יכול ולא רוצה". המשטרה נמנעת מזה שנים מכניסה ליישובים ערבים. אין מה להתרגש מהמבצע המתוקשר ביישוב הבדואי תראבין אלצאנע בנגב בסוף דצמבר. הוא אחיזת עיניים לקראת הבחירות. לביר הדאג', יישוב בדואי אלים, המשטרה לא נכנסה, ונתניהו, שבא לנגב, הסתפק בתצפית עליו מרחוק. משילות פירושה להכניס לשם את ראש הממשלה ולמגר את הפשיעה. להצטלם על גבעות חול בנגב זהו לא יותר מגימיק.

הזרז המיידי לכתיבת הדברים הוא השביתה בסח'נין, עיר מרכזית בגליל, במחאה על היעדר טיפול ממסדי בפשיעה בעיר שחווה מדי לילה ירי בלתי מבוקר, ואחריו העלאה לרשת החברתית סרטונים של צעירים מתעדים את עצמם יורים. סח'נין היא רק הסימפטום ואולי הסנונית הראשונה. אם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל תחליט להשבית את כלל המגזר, התוצאה תהיה שמערכות שלמות של המדינה ישותקו: בתי חולים, בתי מרקחת, מרפאות חוץ, פינוי אשפה בערים, תחבורה ציבורית, ענף הבנייה. האירוע הזה אינו דמיוני: מדברים עליו מזה זמן בחברה הערבית ונותר רק לקבל החלטה. במצב הזה, קבוצת הרוב היהודי, זו שכזכור עוקבת בהשתאות אחר ההצהרות שיוצאות מדי יום מהבית הלבן, תמצא את עצמה חיה בתוך מדינת ישראל במציאות כאוטית שעלולה להתפתח למשבר תפעולי של ממש שישפיע על כולנו.