ידע או לא ידע - זו השאלה

האם ידע או לא ידע, מה עוזריו השונים עושים בקטר? אם ידע, אז... ואם לא ידע אז...
שתי התשובות אינן יכולות לעמוד בקנה אחד במערכת יחסים של בכיר בשלטון, או בכל מקום עבודה, עם עובדיו. גם אם היו עובדים בבית הלבן שבוושינגטון, ועל אחת כמה וכמה בדוחה שבקטר, שבטח אינה ידועה כ'מדינת אוהב'.

איזה טעם יש בלהעסיק אדם באחד התפקידים הרגישים במדינה, שכל הברה הנאמרת במקום העבודה, כל חיוך, כל קריצה, עלולים להיות בעלי משמעות כבדה מאוד, לגבי מה שקרה כאן ושם, ויתרה מזו לגבי מה שיקרה כאן ושם. מדובר לא רק בדם, אלא בעיקר בחיי אדם, ולא נגזים אם נאמר חייה של המדינה. (תארו לעצמכם כמה משאבים בוזבזו ועדיין מבוזבזים, בפרויקט 'מסמכי הבילד' שהחלו כנראה בסוג של 'קריצה בטוחה, שהם לא ייתגלו לעולם').

ובהמשך ישיר לזה, השאלה איננה רק אישית פרטית או פרטנית. זו שאלה מוסדית רחבה ביותר, עד כדי כך שאסור היה שנגיע למצב כזה שבו היא נשאלה או בהמשך תישאל. אם ידע, המשמעות חמורה. לא מפני שידע כשלעצמו, אלא מפני שידע, והניח למערכת כזו להתקיים, להתרחש או לחיות. מערכת שבה מתקיימים מגעים, מחוות, קריצות, מסרים ופעולות בזירה רגישה, מול גורם שאיננו ניטרלי ואיננו ידידותי.

ידיעה כזו הופכת את האחריות לישירה, לא רק פוליטית, אלא מוסרית, ביטחונית, אנושית.
ואם לא ידע, המצב אינו טוב יותר. אדם בתפקיד בכיר ביותר, שאיננו יודע מה עושים עוזריו בזירות כאלה, איננו מנהל מערכת, אלא נסחף אחריה. חוסר ידיעה איננו הגנה, הוא עדות לכשל אישי. במערכת שבה כל מילה עלולה להיתפס כעמדה וכל נוכחות ככוונה, אי-ידיעה היא הפקרות! הפקרות לשמה כביטוי מחד לאי-איכפתיות ומאידך לשליטה מלאה, מחד לאיון גוף שנחשב לקודש הקודשים, ומאידך-גיסא, לעמוד על המקפצה ול... ועוד.

וכאן מתחדד האבסורד. אי-אפשר גם לדעת וגם לא לדעת. אין אזור אפור. אי-אפשר לטעון לאמון מלא באנשי סוד, ובאותה נשימה להתנער ממשמעות מעשיהם. אמון בתפקידים כאלה איננו רגשי, הוא פונקציונלי. הוא מחייב פיקוח, אחריות, גבולות ברורים, ובעיקר הבנה שכל חריגה קטנה עלולה להיתרגם לנזק גדול. קטר איננה שולחן קפה באקדמיה ולא כינוס בינלאומי תמים בשוויץ. קטר היא זירה שבה אינטרסים מתנגשים, ולעיתים אף מתנגשים באלימות. בזירה כזו אין מקום לאלתורים, לחברויות מזדמנות או ליוזמות פרטיות. מי שנשלח לשם, או פועל משם, פועל בשם המדינה גם אם הדבר לא נאמר בקול רם.

ולכן השאלה איננה אם הייתה כוונה רעה או יתרה מזו, מה באמת הייתה בכלל? השאלה היא האם הייתה הבנה מלאה של כובד המשקל של האירועים המצטברים? כי בסופו של דבר, לא מדובר רק בפוליטיקה, לא ביוקרה ולא בתדמית. מדובר בחיים. וכשחיים מונחים על הכף, האחריות איננה ניתנת לא להסתרה ולא לפיצול. אם מדברים על מושג שעולה לשיח פעם אחר פעם ולא בא לידי ביטוי, 'ניגוד עניינים', אזי כאן בא לידי ביטוי שיאו של אותו ניגוד, שאמור לעצור לחלוטין את כל הפעילות כולה במקום העבודה.

ושאלה נוספת: מה היו הסיבות לכישלון של מישהו במבחני השב"כ לקבל תפקיד מסוים, וכיצד "חיפפו" את המבחנים? האם מדובר במבחני "סתם" או "כאילו"? לא בטוח שלאלוהים יש פתרונים. ומנגד, נשאלת השאלה, מה חשבו אותם אנשים שנשאו בתפקיד, כאלו שידעו שנכשלו, ובכל זאת קיבלו אותו בדרך לא דרך בכל בוקר שבו הגיעו למקום עבודתם, מקום, שהמוסד הבכיר ביותר והסודי ביותר במדינה, אסר עליהם להיות בו? ואולי הגיע הזמן לטהר את הזירה ולהעיף משם את כל מי שידע, ונדם, ואולי אף נרדם?