אהוד ברק: מסלול הנפילה של המשיח שנכשל

לכאורה היה לו כל מה שצריך כדי להפוך למנהיג ציוני בשיעור קומה היסטורי. את נצחונו הפוליטי הכביר השיג שנים אחדות בלבד לאחר רצח מנהיג השמאל הציוני הקודם, יצחק רבין ז"ל, במה שנראה מבחינת המחנה המוכה כביאת המשיח. היה לו גם הרזומה המתאים - בן קיבוץ שצמח בתוך דלות חלוצית ועלה לגדולה מנהיגותית אך ורק בכוח אומץ לבו בשדות הקרב וכישרונותיו החריגים בתחומי המנהיגות, המדעים והרוח.

למעשה, לאורך כל השנים ארבו לו בצללי חייו חולשותיו האנושיות הגדולות: ריקבון מוסרי, רעב לעשיית עושר וקנאה יוקדת. שמועות על שערוריות אישיות שונות שדבקו בו הועלמו מהדיון בידי התקשורת מעריצת המשיח, שבכך העלתה אותו אל הגובה שממנו הפכה חבטת הנפילה למכת מוות.

הכישלון הפוליטי והפנייה לעסקים

את פרק המנהיגות הפוליטית סיים כעבור זמן קצר ביותר בתבוסה מחפירה ובאכזבה מרה של מחנהו. הוא נכשל כישלון גמור להחזיק את הקואליציה שלו, טעה עם החרדים בפרשת המשחן, לאחר מכן טעה עם השמאלנים בפרשת השר הנוסף במשרד החינוך, ובכך הוכיח חוסר בשלות מוחלט למשימת ההנהגה. בתוך זמן קצר מצא עצמו בבור כישלון שממנו אין תקומה, איבד את הרוב, ובבחירות שהוקדמו גם את השלטון.

ניסיונות נוספים שלו לחזור למנהיגות הפוליטית בשנים שלאחר מכן, בסיועו הישיר והנדיב של מוקיר טובתו ראש הממשלה נתניהו, נכשלו אף הם. בצר לו פנה לתאוותו השנייה - עשיית עושר. מכאן והלאה הלכה תדמיתו הציבורית וכאבן מתגלגלת שקעה מטה מטה אל התהום. בתוך שנים ספורות צבר עושר עצום בהיקף ובקצב מעוררי תדהמה, הפגין נובורישיות באופן הגס ביותר, רכש לעצמו בזה אחר זה ארמונות יוקרה, טס בעולם ו"עשה עסקים".

במשך הזמן, כשהחלו להתגלות המקורות המפוקפקים של עושרו ולנוכח הסבריו המגומגמים באשר לאותה עשיית עושר, החלו לצוץ סימני השאלה. הקנאה היא תכונה אפלה. היא מקננת בכולם, אבל בני אדם נורמטיביים יודעים לכבוש אותה ולא לתת לה להוביל אותם. לא ברק. את קנאתו היוקדת, המטורפת והטורפת בבנימין נתניהו ראה כל מי שעיניו בראשו, והיא גם זו שדרדרה אותו והובילה אותו אל חטאו האפי השני - חטאו כלפי המדינה.

חטאו כלפי המדינה וקשרי אפשטיין

ברק הפך עצמו למנהיג מחאה פוליטית נגד נתניהו, שבשמה הטיף להטלת המדינה כולה אל מערבולת קיומית מסוכנת, פשוטו כמשמעו, באמצעות עידוד לפירוק הצבא ועידוד משתמע להקרסת המשק. במסגרת "מרד אזרחי לא אלים" לו הטיף ללא לאות, העלה רעיונות כגון עצירת השקעות והימנעות מתשלום מיסים. זה היה חטא בלתי נסלח, אבל אהוד ברק הצליח להוסיף לו חטא אישי נוסף, והוא קשריו החבריים וה"עסקיים" הקרובים עם הפדופיל השטני ג'פרי אפשטיין.

אהוד ברק, רמטכ"ל וראש ממשלה ישראלי, הטיל כתם בל יימחה על ישראל כשתועד כמי שביקר בדירת ההוללות של אפשטיין, אליה נכנס כשהוא מסתיר במידת האפשר את זהותו "בגלל הקור", וגם באי הזימה הידוע לשמצה. במקביל נחשף כמי שלאורך שנים טבל עד אוזניו באותו כסף מטונף של אותו ג'פרי אפשטיין, שנותר חברו הקרוב גם הרבה אחרי שכבר הורשע בשידול קטינה לזנות ולאורך שנים ארוכות בהן ביצע את פשעיו הנתעבים בקורבנותיו חסרות הישע. אחת מהן אף העידה: "נאנסתי באכזריות בדירתו של אפשטיין בידי ראש ממשלה ידוע". האם התכוונה לברק? אין לדעת. האומללה התאבדה. האם ניתן קטגורית לשלול? גם לא. וזה מה שכל כך נורא.

וכך יוצא אהוד ברק מחיינו. כישלון פוליטי מהדהד שגדע את תקוותיו של כל השמאל הציוני ולמעשה ריסק את המחנה כולו, תאוותן דוחה של עשיית עושר ממקורות מפוקפקים, מרדן מופקר וחסר אחריות שייזכר לעד כמי שעודד את פירוק הצבא והוצאתו מכשירות ערב האסון בעוטף, וחברו הקרוב והאינטימי של ג'פרי אפשטיין, מהטיפוסים המתועבים ביותר בעולם של עשרות השנים האחרונות.

איך ייזכר ברק? האם ייקראו בישראל מוסדות חינוך על שמו? כולנו יודעים את התשובה.