פסטיבל הסרטים הישראלי

בטורניר פגע-בישראלי-ובישראלים בכל רחבי העולם, ידה של קרן הינד רג׳ב על העליונה כרגע. כמנהגנו בקודש, אנחנו מגיבים, והתגובה מקומית בלבד ואינה מתואמת. כך יוצא שאנחנו מנסים להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. כך היה עם עלית תנועת החרם והתפשטותה, וכך עכשיו עם ציד חיילים ישראלים.

זו בדיוק הייתה גדולתה של פילנתרופית מקומית - ד"ר שלי וונטורה-כהן ז"ל. היא נהגה לכנס באופן קבוע לביתה בסנצ׳ורי סיטי פעילים שלא הכירו זה את זה, וכך למדנו שהפעילות של כל אחד ואחת מאתנו דומה - שאנחנו לא לבד, ושלא צריך להמציא דברים כל פעם מחדש וודאי עדיף להתמודד ביחד במקום לחוד. אותן פגישות, בין פרטי אומנות שמילאו את ביתה לאירוח רחב הלב (אי אפשר להתכנס ללא אוכל למכביר שהיה מכבד משתה כיד המלך), הבנו שאנחנו לא היחידים בשדה הקרב. אכן, המרחק בין מוצב למוצב היה עצום, וכוחות האויב דהרו קדימה (בדרכם למטה, לכיוון החולה והכנרת, ממרומי רמת הגולן, לכבוש את שאר הארץ), אך כל אחד מאיתנו היה טנק בודד, כוח של קהלני; ומסתבר שישנם רבים כאלו!

את פעילותה של ד"ר שלי צריך למסד, לדוגמה על-ידי משרד ממשלתי זה או אחר בארץ (שיקלי, סער, לתשומת לבכם), כי אותם פעילים, לוחמים בשטח חשוף, נמצאים בכל רחבי העולם, ואין צורך כל פעם מחדש להמציא את הגלגל, פעם בלונדון ופעם במלבורן, פעם בליסבון ופעם בבורלי הילס.

ד"ר שלי נפטרה בפתאומיות עת הייתה בניתוח לא הכרחי (אלקטיבי) בבית החולים סידרס-סייני אשר בלוס אנג׳לס (לא, לא היה זה מקרה אנטישמי, באותה תקופה "אנטישמיות" לא הייתה כה פופולרית וודאי לא היוותה מרכז תשומת לב לכיסוי תקשורתי). אך את תובנות פעילותה חשוב לבצע, וככל שעובר הזמן אנו מרגישים את החשיבות בעשייה מאורגנת ומתואמת בכל רחבי העולם.

הקרנת אחד הסרטים במסגרת פסטיבל הסרטים הישראלי "מלאכי" נעשתה בחסות "הידידים האמריקנים של בית איזי שפירא" ברעננה. נוכחו הבמאי עידו בהט ומנכ"ל הארגון עמיר לרנר. (גם ראש העיר בורלי הילס הגיעה, הצטלמה, התנצלה והייתה צריכה לעזוב.)

את ארגון הידידים מנהלת סוראיה נזריאן המקדישה עשורים לפעילות קהילתית יהודית למען ישראל. אם מנכ"ל הארגון בארץ מגיע לאחר שרות של למעלה משני עשורים במשרד ראש הממשלה (והמבין יבין), הרי שסוראיה פועלת בחזית הקדמית, וכל ליבה פונה לישראל. מבחינה זו היא מסמלת את הקהילה הפרסית יהודית כולה, שכאן מרכזה, אצלה האהבה לקב"ה ולישראל מוטבעות בבשרם (פחות בדורות הצעירים שנולדו וגדלו פה). לא צריך לשכנע אותם, לא צריך לעמול, הם אלו אסירי התודה שיש את מדינת ישראל והם יעשו הכל לתמוך בה.

איני מרבה לתמוך בארגון זה או אחר, מה שונה יום מיומיים? בית איזי שפירא הוא מרכז ששם בפניו את איכות החיים של אנשים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם. בארץ יש כמה ארגונים יוצאי דופן, ואני מרבה לספר על "הכנפיים של קרמבו." וֹהנה גם לנו כאן בעיר המלאכים ארגון דומה - מעגלים - לו יש לפחות פרומוטר אחד - איל שמש, בעליו והמוציא לאור של המגזין "אנחנו באמריקה." הוא ובניו תומכים ומקדמים את הארגון.

הקרנת הסרט וקבלת הפנים היו רק חלק מביקורו של מנכ"ל הארגון, וכמו כל ביקור דומה, גם זה עסק באיסוף כספים. אך בנוסף:

א) הקשרים החדשים שנטווים מזכירים לנו את חשיבות שתופי פעולה, כך שלא נצטרך להמציא את הגלגל כל פעם מחדש.

ב) האנשים העוסקים במלאכה הם דוגמה לאנשים עם נסיון חיים עשיר ומרתק שהחליטו להקדיש פרק משמעותי בחייהם למען דור ההמשך, ולא סתם כי אם דווקא לחלקים החלשים יותר.

ג) ולכל ישראלי ויהודי באשר הוא, בימים אלו בהם כולנו מואשמים ברצח עם ובכך שאנחנו רוצחים ילדים בתור תחביב, ילד כל שעה משך שנתיים וחצי, דוקא העיסוק בילדים עם מוגבלויות הן כאן והן בארץ, וסרט המעלה על נס קשיים שהחיים מציבים וההתמודדות איתם, חשובים לעין ערוך: הם מזכירים לנו להזכיר לעולם שעבורנו קדושת החיים היא ראשונה במעלה, בעוד שאויבינו הם כת מוות, וכבר ראינו וחווינו את צהלות השמחה שלהם תוך כדי עריפת ראשים וביתור בטני נשים הרות ורצח תוך כדי אונס.

הרשו לי לסיים עם תמונה של סוראיה נזריאן וד"ר רגינה קרטמן. דווקא בחרתי בתמונה של שתי נשים פעילות הפועלות בשטח, ועיקר פעולתן עשיה ולא צילומים להאדרה עצמית והבזקי מצלמות. מי יתן וירבו כמותן.