הנצחת אסון 7 אוקטובר - חשיבה יצירתית

בראשית חודש אפריל 1992 ערך הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק ביקור ראשון מסוגו במחנות ההשמדה בפולין, בדגש לאושוויץ-בירקנאו, שם נערך טקס צבאי בהשתתפות משמר כבוד של צה"ל ושל הצבא הפולני. בנאומו בטקס ובראיונות נלווים, העביר ברק מסר מרכזי: "צה"ל הוא הערובה לכך שאיש לא יוכל להתנכל עוד לעם היהודי." משפט מפתח נוסף שחידד ברק ואשר נחרת בתודעה היה "בסוף חודש מרס 1942 הופעלו כאן לראשונה באופן מאסיבי תאי הגזים, ואנו חיילי צה"ל הגענו הנה 50 שנה מאוחר יותר, אולי מאוחר מדי"...

נזכרתי באירוע מכונן זה, [גילוי נאות; נלוויתי אל הרמטכ"ל בביקור זה], סביב הפולמוס האמוציונאלי שהתגלע במחוזותינו, בהתייחס לנוסח החוק להנצחת אסון 7 באוקטובר 2023.

העובדה שצה"ל לא עמד במשימתו להבטיח "שאיש לא יוכל עוד להתנכל לעם היהודי" לא עמדה במבחן המעשה, ביום הארור לדראון עולם, מגלמת בחובה את תמצית הכשל הקולוסלי; שאלמלא כן, פלישת מרצחי חמאס ליישובי עוטף עזה ובסיסי צה"ל הסמוכים, הייתה נבלמת בעודה באיבה.

למעשי הזוועה, הטבח חסר ההבחנה והעדר צלם אנוש, מצד אלפי הפושטים חדורי שנאה ולהט איסלאמי עיוור, אין כמעט מונח כוללני שיהיה בו כדי לתאר את הממד הבלתי נתפס של הקטסטרופה בכל קנה מידה. לפיכך, דומה כי המושג "טבח" מגמד את האימקפט הכולל של המעשים המחרידים של חלאות האדם מעזה.

המונח המזעזע בפנ עצמו, "טבח", מתייחס לרצח המוני ישיר ומכוון, בדרך כלל של אזרחים חסרי הגנה וישע (להבדיל מלוחמים). השימוש במונח זה משמש גם לתיאור מעשים נפשעי בהקשרים של פשעי מלחמה, טיהור אתני, רצח עם, טרור המוני או אירועים בעלי השפעה פוליטית-חברתית עמוקה, גם אם מספר ההרוגים אינו בהכרח גבוה במיוחד (דוגמה קלאסית: טבח הספורטאים הישראלים באולינפיאדת מינכן).

כאשר עסקינן במדינה עצמאית (בעלת צבא, משטרה, מוסדות שלטון, יכולת הגנה) אשר חווה אירוע אסוני בסדר גודל בלתי נתפס, השימוש במושג "טבח" הופך רגיש מאוד מבחינה פוליטית, לאומית ופסיכולוגית-חברתית. הסיבות העיקריות לכך הן:

• במציאות של העדר מדינה (גלות, תקופה שלפני ייסוד המדינה בשנת 1948) - "טבח" או "פרעות" מתארים מצב של חוסר אונים מוחלט ("כצאן לטבח"). לאורך ההיסטוריה זה היה הנרטיב השלילי והרופס, שהציונות ניסתה לשבור.

• במציאות של מדינה עצמאית וריבונית, המונח "טבח" משקף במידה רבה, נתונים של כשל חמור של גורמי הביטחון בהגנה על אזרחיה, ואובדן שליטה בשטח. אשר על כן, השימוש במושג זה יש בו כדי לערער את תחושת הביטחון של תושבי המדינה, ולכרסם בממד החוסן הלאומי והריבונות, לאורך זמן. ניתן אפוא לזהות את מקורה של הנטייה מצד גורמים ממשלתיים להעדיף להימנע מקיבוע בתודעת הכלל של המושג "טבח", ולאמץ במקומו מונחים "ניטרליים" יותר, הגם שיהיו כאלה המשקפים גם כן את ממדי האסון.

במציאות הישראלית המורכבת, נגזר עלינו לתמרן בין המחלוקות הפוליטיות הפנימיות החריפות, לבין סוגיות אמוציונאליות האמורות לייצג מכנה משותף רחב בקרב האוכלוסייה, שכן הטובחים הפונדמנטליסטיים, לא הבחינו בין שמאל לבין ימין באותו בוקר מר ונמהר של אסון 7 באוקטובר 2023. איש אינו מתכחש או מטאטא אל מתחת לשטיח את העובדה שהתחולל טבח איום ונורא, בתושבי עוטף עזה ומשתתפי פסטיבל ה"נובה".

אולם, תכלול מצרפי של קורות 7 באוקטובר הופך את המושג הקונטרוברסלי "טבח" למינימליסטי, בבואו לגלם את כל אשר אירע. לכן מתבקשת חשיבה יצירתית יותר באופן שתפיק מונח קליט ומעביר מסר חד, שיש בו כדי להכיל הן את האסון האיום ונורא והן את המאבק לתקומה.

דומה כי יהא זה נכון להידרש לרקע ההיסטורי השאוב מתולדות העם היהודי, אשר חווה פרעות, גזירות שמד ושואה שלא היה לה תקדים. באותה נשימה ניתן גם ליטול דוגמה ומופת מהפואמה האלמותית של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק "בעיר ההרגה" (באנגלית: In the City of Slaughter), שהתייחסה לפוגרום בקישינב (1903).

מוצע לכן לשקול לעדכן את כותרת חוק ההנצחה לאסון 7 באוקטובר, באופן אשר סביר כי יוכל להניח את דעתן של הרוב המוחלט של משפחות השכול; קונקרטית - הצעת חוק זיכרון גיא ההרגה של 7 באוקטובר - יד עוטף ישראל, התשפ"ד-2023. מודגש כי "גיא ההרגה", בקונטקסט של 7 באוקטובר, טומן בחובו הן את מלוא כובד האסון והן את המיקוד הגיאוגראפי למרחב עוטף עזה.